ביאור שטיינזלץ על חגיגה י״ב

« ביאור שטיינזלץ על חגיגה י״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על חגיגה י״ג ע״א »

1 רש"י פתח ↗

והשתא דנפקא לן מן ולמקצה השמים - דאסור לשאול מה שיש חוץ למחיצות ממילא נפקא לן דאסור לשאול בקודם שנברא דהיא היא מה שהיה קודם לברייתו הוא עכשיו חוץ למחיצתו הלכך למן היום אשר ברא אדם למה לי למעוטי מיניה קודם שנברא העולם:

2 רש"י פתח ↗

על הארץ ולמקצה השמים - על הארץ היה ומגיע לשמים:

2 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי: כדר' אלעזר דאמר רבי אלעזר אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע שנאמר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ וכיון שסרח הניח הקב"ה ידיו עליו ומיעטו שנאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך וכו':חגיגה יב ע"א

2 רשב"ם על בבא בתרא פתח ↗

כשתי קומות של אדם הראשון - שמיעטו עד ק' אמה במסכת חגיגה דף יב.:

3 רש"י פתח ↗

מסוף העולם ועד סופו - כשהיה שוכב היה ראשו למזרח ורגליו למערב:

3 גור אריה על דברים פתח ↗

וגם שאל. פירוש, דהאי "ולמקצה השמים" שאלה בפני עצמו, וגם שאל לימים ראשונים לכל הברואים. דלא יתכן לפרש כמשמעו "למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ מקצה השמים", דאין זה משמעו, מפני דהוי למכתב 'שאל נא למקצה השמים ועד קצה שמים ולמן היום אשר ברא וגו", דהשתא הוי שפיר, שאל נא כל הנבראים מקצה שמים שהיו מיום שנברא אדם, דיותר יש להקדים הנבראים שהם נמצאים עתה, ואחר כך יאמר על הזמן שהיו מיום שנברא אדם. לכך דרשו רבותינו ז"ל חגיגה יב. על קומתו של אדה"ר:ותימה, איך יתכן זה, שאם נשים הארץ באמצע השמים, כמו שארץ באמצע הרקיע, ידוע שמן הארץ עד הרקיע כמו חצי הקו שהוא מן קצה השמים עד קצה השמים, וזה פשוט הוא. והרב המזרחי פירש, כי "מקצה השמים עד קצה השמים" רצה לומר מסוף העולם ועד סופו שם, ו'סוף העולם' הוא מן המקיף, שהוא תכלית המעלה, ו'עד סוף העולם' שהוא המרכז, שהוא המטה במוחלט, והוא עצמו השיעור אשר מן הארץ עד הרקיע, שהרי הארץ היא המרכז, והרקיע הוא המקיף, ואם כן אידי ואידי חדא שיעורא:ואין זה נכון כלל, דאם כן הא דפריך התם בגמרא שם אהדדי; דאמרינן 'אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו', אהא דאמרינן 'אדם הראשון מן הארץ עד הרקיע', ומשני 'אידי ואידי חד שיעורא הוא', הוי ליה למימר 'אידי ואידי חדא הוא', דהא ענין אחד בעצמו הוא, ולא שייך לומר 'חדא שיעורא' אם מסוף העולם ועד סופו הוא בעצמו מן הארץ עד הרקיע. ועוד דבמסכת תמיד ריש לב. אמרינן ששאל אלכסנדרוס מוקדון זקני הנגב איזה רחוק – אם מן הארץ עד השמים יותר רחוק, או מן המזרח עד המערב יותר רחוק, והשיבו מן המזרח עד המערב יותר רחוק, שהרי בתחילת זריחה ובסוף שקיעה כל אדם יכול להביט בה, ובאמצע השמים אין אדם יכול להביט בה. וחכמים אומרים זה וזה שוים. ומייתי התם מקרא מוכח דגם מן הארץ עד הרקיע ומן המזרח ועד המערב חדא שיעורא הוא. והתם ליכא לפרש כמו שפירש המזרחי, דהא בהדיא קאמר התם 'מן המזרח ועד המערב'. ועוד, דזקני הנגב השיבו בפירוש על שני צדדין של עולם, כמו שאמרו שהרי בעליות החמה הכל רואין בה:אמנם כדי שתבין דברים אלו, אבאר לך, ובו יהיה הכל כפשוטו, שיהיה מן המזרח עד המערב שוה לגמרי כמו הקו שהוא יוצא מן הארץ עד השמים. והוא זה הדרך; שעל כרחך שם 'מזרח' ושם 'מערב' אינו נופל על נקודה אחת מן הגלגל, כמו שאמר שהנקודה שהיא על קוטר האלכסון העובר על הארץ וחותך הרקיע לשני חלקים הוא מזרח בלבד, והנקודה השני מערב. שלשון 'מזרח' נופל על צד המזרחי, ולשון 'מערב' נופל על צד מערב, לא על נקודה אחת. ואם אתה רוצה להניח הצדדין, צריך אתה להניח כל הצדדין מזרח ומערב וצפון ודרום ומעלה ומטה, שיהיה דומה הרקיע לבית שיש בו שש צדדין. ואם כן ראוי לחלק אותו לחלקים שוים, ונאמר שחצי הגלגל – הוא על הארץ – נחלוק אותו למזרח ולמערב ולמעלה, ויהיה לפי זה חצי הגלגל נחלק לשלשה חלקים, דהיינו צד מזרח ומערב וצד המעלה. וכמו כן בעצמו אם אתה רוצה להגביל צד צפון ודרום, שתתן חלק אחד – דהוא שליש הגלגל – לצד צפון, ושליש הגלגל לצד דרום, ושליש לצד המעלה המטה, ובזה האופן יהיו כל הצדדין בשוה, שיהיה לצד אחד כמו צד השני. ומזה תבין כי שליש הגלגל שהונח לצד המעלה נוגע בצד מזרח במקום אחד ובמקום השני נוגע במערב, והוא כמו קשת עגול מונח בצד אחד על המזרח, ובצד השני על המערב. והקו השוה שהונח על הקשת שהוא שליש הגלגל, הוא הקו שהולך מן המזרח עד המערב בשוה. הנה כי 'מן המזרח עד המערב' הוא כמו הקו שנתן על שליש חצי הגלגל שהוא על הארץ, שהוא חלק ששית מן כל הגלגל, זהו הרוחק שהוא 'מן המזרח עד המערב' כאשר תחלוק חצי הגלגל שהוא על הארץ לצדדין שוים, דהיינו העיגול תחלוק לשלשה חלקים, שליש למזרח שליש למערב ושליש למעלה, וכמו כן לצפון ולדרום, בענין זה הצדדין שוים, והרוחק שהוא מן המזרח עד המערב הוא כמו קו שוה שהושמה על קשת96 שליש חצי הגלגל, שהוא חלק ששית מן כל הגלגל:ומזה תבין כי יש 'ממזרח עד מערב' כמו 'מן הארץ עד הרקיע', שמן המזרח עד המערב הוא קו המונח על עגול שהוא חלק אחד מששית הגלגל, וקו הזאת היא בעצמה קו היוצא מן הארץ עד הרקיע. שכבר נתבאר בחכמת המדות שצלע המשושה הנעשית בעגולה היא כמו חצי קוטר העגולה. פירוש, כאשר תעשה משושה בעגול, דהיינו שתעשה אותו משש קוים שוים, עד שכל קו וקו הוא מיתר קשת לחלק אחד מן העגול, דהיינו חלק אחד משש בעגולה, יהיה כל קו וקו כמו חצי קוטר העגולה, דהיינו חצי רוחב העגולה. ודבר זה תוכל לראות בחוש העין על ידי צרקולי. אכן לבאר במופת הוא ארוך, ואין זה מקומו. ומכל מקום התבאר שהקו המונח על חלק ששית בעגול הוא כמו חצי קו הקוטר. וידוע כי מן הארץ עד השמים הוא חצי קו הקוטר, כי הארץ באמצע השמים, ומן אמצע העיגול עד העיגול הוא חצי קו הקוטר, נמצא כי 'מן המזרח עד המערב' שבארנו למעלה שהרוחק הוא כמו הקו המונח על חלק שליש מן חצי הגלגל, שהוא חלק אחד מששית הגלגל, והוא כמו חצי קוטר העיגול, שהוא הרוחק מן הארץ עד השמים. ובזאת הצורה נתבאר שמן המזרח עד המערב הוא כמו מן הארץ עד השמים. שאין ראוי להניח צד המזרח הנקודה שעל קוטר העגולה, דנקודה אחת לא נקראת 'צד'. ועוד, דאם כן מה יהיה מן הנשאר מן העגולה. וגם אין להניח כל חצי הגלגל מזרח, וחצי גלגל השני מערב, דאם כן יהיה מזרח ומערב מגיעים זה לזה בצד העליון. ולפיכך הצד המזרחי הוא חלק אחד, וצד העליון חלק אחד, וצד המערבי חלק אחד. ולא יהיה לך עוד קושיא ומבוכה בדברי חכמים:אך לאיש חכם ונבון אומר כי יש עוד כפליים לתושיה לדברי חכמים, ויש עוד דרך אחר, דרך הקודש דרך האמת, מה שרצו חכמים ז"ל באמרם כי מן קצה השמים עד קצה השמים הוא כמו מן הארץ עד הרקיע. דע, כי דעת חכמים ז"ל לא היה רק על הרחוק בצד עצמו, לא מצד הקו המונח ממקום למקום, כי אין ספק לך כי השמים והארץ הם רחוקים זה מזה "כגבוה שמים מן הארץ" ר' תהלים קג, יא, וכפי גבהם וריחוקם זה מזה הם רחוקים זה מזה בצד עצמם, כי המקיף – והוא השמים – הוא זך ודק, ופשוט בתכלית הפשטות. והארץ, שהיא הנקודה האמצעית112, עכור וגס. ומה שבין הארץ והרקיע הוא כמו ממוצע בין שניהם. וזה נקרא רחוק מצד עצמו. וזה כי המים שעל הארץ הם יותר זך מן הארץ, והאויר הוא יותר דק וזך מן הארץ המים, והאש היסודי הוא יותר זך ודק, עד השמים שהם יותר דקים וזכים ופשוטים. והנה אמרו חגיגה יב. כי מן הארץ עד הרקיע הוא מן המרכז עד המקיף – הרוחק מצד עצמו כמו מן מזרח עד מערב. ואל יקשה לך, הרי מן מזרח עד מערב הוא כפל, זה אינו כן, כי לא נחשב רחוק בצד עצמו רק מן מזרח עד הארץ שהיא באמצע הגלגל, אבל אשר הוא מן הארץ עד המערב – אינו תוספת ריחוק על הריחוק הראשון בצד עצמו, שאדרבה הוא חזרה אל המקיף, כי לא נקרא רחוק מצד עצמו רק כמו שהוא מן האמצע – דהוא הארץ – עד המקיף, דמה שהוא חוזר אחר כך בצד השני אל המקיף אין זה הרחקה בעצמו, כמו שהתבאר:ודע, כי לא היו טפשים שהשיבו חכמי נגב תמיד לב. שיותר רחוק ממזרח למערב מאשר הוא מן הארץ עד השמים, מפני שיכול האדם להסתכל בחמה כאשר היא במזרח או במערב, דמה ראיה הביאו שיוכל האדם להסתכל בה כשהוא במזרח או במערב, אדרבה, הרי נראה החמה יותר גדולה במזרח ובמערב, ואם כן נראה שהוא יותר קרוב אליה כשהיא במזרח או במערב. אלא דעתם, מאחר שכאשר החמה עומדת באמצע הרקיע אין הכל מסתכלין, וכאשר היא עומדת במזרח ובמערב הכל מסתכלין בה, הנה דבר זה גורם שנחשב צד המעלה יותר קרוב אצלינו ממה שנחשב מזרח ומערב, אף על גב דודאי לענין הקו היוצא מן הארץ עד הרקיע וקו היוצא מן הארץ עד צד מזרח ומערב – שוים הקוים, מכל מקום כיון שהחמה יכול לראות במזרח ובמערב, וכאשר היא עומדת באמצע הרקיע לא יוכל להסתכל בו, נחשב צד המעלה יותר קרוב, שיותר פועל החמה בנו כשהיא עומדת באמצע הרקיע:וחכמים אומרים זה כי שניהם הם שוים, וקאמר אלא טעמא מאי יכול האדם להסתכל כשהוא במזרח ובמערב – עד שלפי אותו טעם אף על גב שיכול להסתכל בשמש כשהיא במזרח או במערב – אין צריך לומר שיותר קרוב מן הארץ עד השמים מכשהוא למזרח ולמערב, ומתרץ שם דבאמצע השמים קאי להדיא, ואין האד העולה מן הארץ מפסיק בין ראות האדם ובין השמש, ובשביל כך לא יוכל להסתכל בה. אבל במזרח ובמערב לא קאי להדיא, שהאד העולה מן הארץ הוא קרוב אל הארץ, מפסיק בין השמש ובין האדם הרואה, ולפיכך יוכל להסתכל בה. ובשביל כך אין לנו לומר שהיא יותר קרוב אלינו כשהיא עומדת באמצע הרקיע ממה שהיא עומדת במזרח או במערב, שדבר זה אינו רק במקרה, שכאשר היא עומדת במזרח או במערב יש דבר מה שמכסה אותו, וכאשר עומדת באמצע הרקיע אין דבר שמכסה אותה, ופשוט הוא:

3 אור החיים על דברים פתח ↗

וַיַּרְאֵהוּ ה׳ אֶת כָּל וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ הִפְעִיל ה׳ בּוֹ רְאוּת, מַה שֶׁאֵין גְּבוּל בָּעַיִן לִרְאוֹת בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי דְרָכִים: אוֹ יָאִיר עֵינָיו מֵאוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק שֶׁהוּא אוֹר שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית גָּנוּז לַצַּדִּיקִים, שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חגיגה יב. שֶׁבּוֹ יַבִּיט הָאָדָם מִסּוֹף הָעוֹלָם; אוֹ הִקְרִיב הָאָרֶץ לְמוּל עֵינָיו וְהֶרְאָה אוֹתָהּ לוֹ לְפָנָיו:

4 חידושי אגדות פתח ↗

אידי ואידי חד שיעורא הוא כו'. מה שדקדקו התוס' בזה אההיא דמסכת תמיד גם מה שכתב הרא"ם בזה הכל מפורש בפ"ד דמסכת תמיד: י' דברים נבראו ביום א' כו'. מספר יו"ד דברים שנבראו ביום ראשון ראוי לתת להם טעם והוא ע"פ מה שבארנו כי ביום ראשון נברא חומר הראשון אשר ממנו נתהוו כל צורת הנבראים וכ"א נקבע ביומו כפרש"י בחומש והשתא בחומר הראשון ביום ראשון נבראו הד' יסודות הפשוטים דחשיב הכא שהם אש ורוח ומים וארץ כי החושך הנאמר בקרא הוא האש הטבעי כמ"ש המורה ועוד יסוד חמישי הפשוטי שהם הגרמיים השמיימים הרי שנבראו ביום ראשון חמשה יסודות הפשוטים בלי הרכבה כלל ובבריאתם ע"י שהם גשמיים נפלו בהם המקריים בו ביום וחשיב קו תוהו שהוא הוראה למקרה האיכות והכמות בגדר המקום הנופל בדבר הגשם וז"ש קו תוהו קו ירוק המקיף כו' כי הקו המקיף את מקום העולם הם הגרמיים השמיימים שמהם יוצא החושך שהוא אש הטבעי לעולם כמ"ש חכמי המחקר שמתנועת הגלגלים יוצא אש הטבעי אבל למעלה מקו המקיף שהן הגלגלים אין לומר בו גדר מקום והביא שנא' ישת חושך סתרו וגו' ירצה כי באמת הנמצאים המורכבים בכלל אין להם מציאות כ"א בג' יסודות הפשוטים שהן רוח ומים וארץ אבל ליסוד הד' שהוא אש הטבעי לא יוכלו לבא וז"ש כי ישת הקב"ה חושך סתרו שלא יוכלו כל הנמצאים התחתונים לבא למציאות אש היסודי אף שהוא ג"כ בגדר המקום וכתבו התוס' סיפא דקרא סביבותיו סוכתו קדריש ע"פ כוונה שאמרנו כי יסוד האש הוא המקיף עוה"ז שהוא בדמיון הסוכה שהוא עראי והעולם ההפסד כי כל מורכב יפסד בהפרד המורכב ועוה"ז נברא בה' דמיון הסוכה כצורתה שתי דפנות שלימות ושלישית אפי' טפח כמפורש במסכת מנחות ואמר אבני בהו הוראה למקרה האיכות כגון הלח והיובש שהם אבנים המפולמות כו' שאף שהאבנים מטבע היבש במאמר הש"י המים הלחים יוצאים מהם לעולם והאבנים הם ג"כ ממקרה החם והמים ממקרה הקר כל זה ממקרה האיכות מיסודות הפשוטים שנבראו ביום א'. ואמר ומדת יום ומדת לילה כו' שהוא ממקרה הזמן שיש בכל גשם מהיסודות חמשה הפשוטים שזכרנו לעיל ואלו חמשה יסודות וד' המקריים הבאים מהם בודאי ראוים להבראות טרם כל נברא המורכב מהם מכל הנמצאים וחשיב העשירי שהוא התכלית אשר בעבורו נברא כל והוא האור שברא הקב"ה ביום ראשון שלא הוזכר בריאה ביום א' כ"א לאור כפרש"י בחומש והוא האור הנגנז לצדיקים שיהיו זוכין לתענוג נפשי ליהנות מזיו השכינה ע"י התורה שנקראת אור כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור ושאמר אדם צופה בו מסוף העולם כו' היינו בעינו השכלי ומייתי ליה שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב כו' דבשאר ימי בראשית כתיב וירא אלהים כי טוב על כללת הבריאה וביום ראשון פרט כי טוב על בריאת אור על כוונה זו ואין טוב אלא צדיק דבשבילו נברא ונגנז לצדיקים לעתיד לבא:

4 תוספות רי"ד פתח ↗

אידי ואידי חד שיעורא הוא קשיא לי דמקצה השמים ועד קצה השמים הוא כפלים כמו הארץ עד השמים שהארץ מכוונת באמצע השמים כנקודה בתוך העיגול וכך הוא מן הארץ ועד השמים לצד מזרח כמו מן הארץ ועד השמים לצד מזרח וכמו כן לצד מערב וכמו כן לצד דרום וכמו כן לצד צפון וכמו כן למטה עד השמים:

4 ארץ חמדה פתח ↗

במסכת חגיגה דף יב אר"י אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו כו', והא כתיב מקצה השמים ועד קצה השמים. אידי ואידי חד שיעורא הוא. ומקשו התוס' מנלן הא דמסוף העולם ועד סופו הוא ת"ק שנה כו', והוא תמוה דקושיא זו היה להם לרשום לקמן דמבואר דת"ק שנה אורך העולם, ויל"פ לפי הירושלמי דברכות כתיב למען ירבו ימיכם על האדמה אשר נשבע לאבותיכם כימי השמים על הארץ כמו שני אבות אברהם חי קע"ז יצחק ק"פ יעקב קמ"ה, עיין ביפ"מ חוץ ב' שנים שעדיין לא הכיר אברהם אבינו את בוראו, א"כ יש ראיה ברורה דהעולם ת"ק שנה אך יש לומר גם עובי הרקיע בכלל כמ"ש בידי משה ועי' ביפ"מ אך אם קאמר דעובי הרקיע גופא ת"ק שנה כמ"ש יד"מ דכתיב ויהי מבדיל בין מים למים כשיעור הבדל כך העובי בודאי יש ת"ק זולת העובי, והנה יש הכרח דהעובי הוא רק חלק ששי מן ת"ק כמו שמפ' רבא בפסחים פרק מי שהיה טמא. משום דמהלך אדם בינוני ביום הוא י' מיל ובין השמשות מע"ה ועד הנץ החמה ה' וכן משקיעת החמה עד צאת הכוכבים וה' חלק ששי משלשים, אך התינח לדעת חכמי ישראל דבלילה חמה מהלכת ברקיע משא"כ לדעת או"ה דבלילה מהלכת תחת הרקיע אין כאן שום ראיה ואפשר שעובי הרקיע ת"ק שנה, והנה הת"ח מקשה איך אפשר שיהיה אידי ואידי חד שיעורא הא השמים הוא כמו כדור והארץ הוא במרכז ממילא הוי כפלים מקצה השמים ועד קצה השמים כמו מהארץ עד רקיע, ומשני דהארץ לא עומדת באמצע העיגול אלא למטה מאמצע העיגול, ואז מקצה השמים ועד קצה השמים אין ארכה כ"כ כמו המרכז דהוא אמצעות העיגול ושפיר הוה השטח מקצה ועד קצה כמו מהארץ עד רקיע, ועפמ"ש התוס' דלמ"ד בתמיד מזרח ומערב רחוק טפי דהיינו אמרכז ואידי ואידי חד שיעורא קאי על הפסח הסמוך לארץ דהיינו למטה מאמצעות העיגול כפי סברת הת"ח ואז באמת הקצה שוה כמו מארץ עד לרקיע לכך פ' תוס' אדם היכי קם ומשני שהיה בג"ע עד שנתמעט וכד מעיינת ביה במס' תמיד הוכחה של זקני הנגב דממזרח למערב רחוק מפי משום דאם החמה באמצע א"א להסתכל בה וסמוך לשקיעה אפשר להסתכל מטעם שרחוק טפי קשה כיון שהארץ עומדת למטה מאמצעות הכדור ואז הקצה קרוב כמו השמים, ממילא כיון דסמוך לשקיעת החמה שוקעת למטה מקרקע א"כ סמוך לשקיעתה היא קרובה, א"כ למה יכולין להסתכל בה אלא הוכרח לומר דלדעת ת"ח היא שוקעת באמצעה ולשם הוא רחוק ומנסר עובי הרקיע ממילא עתה מוכח דברקיע א"א להיות עובי כמו מן הארץ עד לשמים וא"כ אין למילף משנות אבות משום די"ל עם עובי הרקיע יחשב ת"ק שנה ושפיר מקשו תוס' דוקא עתה דקאמר אידי ואידי חד שיעורא ומוכח דמנכר ברקיע זה הכרח לומר כסברת הת"ח דהארץ למטה מאמצע כדור, וממילא לזה סמוך לשקיעה יכולים להסתכל בה דאין נכרת בזריחתה משא"כ באמצע הרקיע. ומוכרח לומר משום דסמוך לשקיעתה שוקעת במרכז והוא כפלים כמו מן הארץ עד לרקיע ומנכר ברקיע דרך עובי ואין הולכת כלל למטה לארץ וממילא יכולים להסתכל סמוך לשקיעה דרחוק טפי בשלמא אם היה שקיעתה למטה לארץ ממילא סמוך לשקיעתה ג"כ אין ראוי להסתכל בה מטעם כיון דסמוך לארץ בקצה קרוב מאד משום דאז עיגול הכדור קצר, אלא ש"מ דאינה שוקעת באמצע העיגול ומנסר בעובי הרקיע ואז באמת רחוק טפי וא"כ מוכח דעובי הרקיע בודאי לא הוי לת"ק שנה וא"כ שפיר יש לספק בו אם ת"ק שנה עם עובי או לאו ואין לילף משנות אבות ושפיר מקשו תוס' ותימה וכו' ודוק:

5 רש"י פתח ↗

תהו ובהו - לקמן מפרש להו:

5 אור החיים על בראשית פתח ↗

וּבָזֶה נָבוֹא אֶל הַבֵּיאוּר, וְהוּא כִּי הָאָדוֹן יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ כָּל מַה שֶׁבָּרָא בָּעוֹלָם, שֶׁהֵם הַמְּקוֹרוֹת וְכָל אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ בַּמְּצִיאוּת וְשָׁמַיִם וָאָרֶץ, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל בְּרָאוֹ ה׳ בְּדִבּוּר אֶחָד. וְזֶה הוּא אָמְרוֹ בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. דִּקְדֵּק לוֹמַר שְׁנֵי אֶתִין לְרַבּוֹת כָּל הַנִּמְצָא בָּעוֹלָם. וְלִהְיוֹת שֶׁהַנִּבְרָאִים הֵם רַבִּים, כִּי מִלְּבַד הָעֲשָׂרָה דְּבָרִים הַנִּכָּרִים וְנִרְאִים לְעֵין כֹּל כְּמוֹ שֶׁמְּנָאוּם חֲזַ״ל חגיגה יב. וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן: שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אוֹר, חֹשֶׁךְ, תֹּהוּ וָבֹהוּ וְגוֹ׳, מַיִם, רוּחַ״ עַד כָּאן, מִלְּבַד אֵלּוּ יֵשׁ עוֹד בְּרִיאוֹת אֲחֵרִים נֶעֱלָמִים וְנִבְלָעִים בְּכֹחוֹת הַיְּסוֹדוֹת, יֵשׁ מֵהֶם נִכָּרִים בְּאֶמְצָעוּת הַהַתָּכָה, יֵשׁ מֵהֶם בְּאֶמְצָעוּת הַהַרְכָּבָה, יֵשׁ מֵהֶם בְּהִשְׁתַּנּוּת הַזְּמַנִּים, יֵשׁ מֵהֶם בְּכֹחַ הַהִיּוּלִי וְרַבּוּ מִלִּסְפּוֹר, אֲשֶׁר לָזֶה כְּלָלָם הַבּוֹרֵא בִּב׳ פְּרָטִים גְּדוֹלִים וַעֲצוּמִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְהֵם הֵם הַב׳ רִבּוּיִים שֶׁרִבָּה בְּאָמְרוֹ אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, וּבְמַאֲמָר אֶחָד בָּרָא הַכֹּל יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ. וְתִמְצָא שֶׁאָמְרוּ זַ״ל ראש השנה לב. ״בְּרֵאשִׁית״ מַאֲמָר הוּא, כִּי בּוֹ הִשְׁלִימוּ עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם, הָרִאשׁוֹן שֶׁבְּכֻלָּן בּוֹ נִבְרָא הַכֹּל, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה מְסֻדָּר, וְהָיָה כָּל הַבְּרִיאוֹת בַּנִּמְצָא אֲבָל חָסְרוּ הַסֵּדֶר, וְסִדְּרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. בְּיוֹם רִאשׁוֹן הֵכִין וְהִבְדִּיל הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ וְקָנָה הַחֹשֶׁךְ מְקוֹמוֹ וְהָאוֹר מְקוֹמוֹ, וּבְיוֹם ב׳ וְכוּ׳.

5 צל"ח פתח ↗

ואולי לא מפני חשיבות הארץ קדמה אלא אדרבה לשפלותה והנה ג' עולמות יש עולם החומרי הגס ועכור שאנו בני אדם שכונים בו והוא ממרכז הארץ עד השמים ולא עד בכלל והוא כל מה שנעשה מד' יסודות, ואח"ז הוא עולם הגלגלים שהוא אינו מהיסודות אבל הם גשם אחד ספיריי ונחלקו הפילוסופים אם הם חיי' בעלי מדע או הם גופים מתים כמו היסודו' ופעולותיה' לא ברצון כי אם טבע הוטבע בהם כמו ביסודות התחתונים שיש לכל אחד מהם פעולה מיוחדת כמו אש לחמם והמים ללחלח ולקרר וכמו כן כל היסודות אבל אין פועלים ברצון כי הם בודאי גופים מתים. ועולם השלישי הוא עולם השכליים הנבדלים כלשון הפילוסופים ובלשון רז"ל עולם המלאכים הם חיים בודאי בעלי מדע עושים רצון קונם בנפש חפצה ובשמחה והנה ארז"ל טעם שלא נבראו המלאכים עד יום שני הוא שלא יאמרו מיכאל מותח בדרומו כו' שלא יטעו בהם שסייעו בבריאה והיינו לפי שהם בעלי חיים ויש לטעות בהם ולכן הוכרח לאחר בריאתם עד שנבראו שמים וארץ ביום ראשון ואח"כ נבראו המלאכים ביום שני וא"כ מזה הטעם עצמו קדמה הארץ בבריאה להשמים לפי שזה נראה בפועל הטבע שכל שפע הארץ בא דרך השמים וארז"ל הכל תלוי במזל מזל מעשיר וכו' אלא שאנחנו עם ה' מאמינים בני מאמינים יודעים באמונה שלימה שגבוה מעל גבוה שומר והקב"ה הוא שטובע הטבע במזל והכל בהשגחה נפלאה ממנו אבל כבר שלפו ועקרו דורות הרבה קודם מתן תורה שטעו טעות גדול וחשבו את צבא השמים לאלוהות ועבדו אותם ובנו להם היכלות וכמו המצרים שעבדו לטלה לפי שהוא ראש המזלות כולם ולכן מפני זה הקדים הקב"ה בריאת הארץ לשמים ושוב אין מקום לטעות שיהיו צבא השמים עילה והארץ עלולה מהם שהרי זה נודע בהכרח שהעילה קודם להעלול ואי אפשר להעלול להיות מוקדם לעילה שלו וכל זה אם עולם הגלגלים יש בו רוח חיים ואז פעולתם ברצון ויש לטעות שהרצון תלוי בדעתם ויש בהם כח להרע או להטיב ומתוך כך יבואו לעבדם ולכך הי' מההכרח לאחר בריאת גלגלי השמים ומשטריהם אחר בריאת הארץ אבל אם גלגלי השמים הם גופים מתים כמו ארבע יסודות שתחת גלגל הירח אין לטעות בהם לחשבם לאלוהות וא"כ ראוי להקדים בריאת השמים לפי חשיבות חומר שלהם וזכותו שהוא זך מאד וספיריי. ומעתה נוכל לומר שפלוגתת ב"ש וב"ה אם שמים קדמו או ארץ קדמה הוא עצמו הפלוגתא שבין הפילוסופים ודעת ב"ש שגרמי השמים אין בהם שום חיות ותנועתם בטבע הוטבע בהם בתחלת הויתם וכמו שהאש יתנועע תמיד למעלה והאבן יפול תמיד למטה ואין זה מצד חיות ורצון שבהם כן הוטבע בגרמי השמים התנועה הסיבוביית ולכן אין לתעות בהם לחשבם לאלהות ולכן סבר בריאת שמים קודם וב"ה סוברים שיש בהם חיות ונפש שכלי ותשוקה והוא דעת הרמב"ם במ"נ חלק ב' פ"ז ולכך סברי ב"ה בריאת הארץ קודם מפני שפלותה. ועוד נראה דארץ מפני חשיבותה נבראת תחלה כי בעת שבא אברהם אבינו לעולם נתפרסם בעולם האמונה האמיתית ביחודו ית' והכירו כח אלהותו ע"י הנסים והנפלאות שעשה לאברהם אבינו שהמה דברים יוצאים מהנהגה הסדורית הטבעית והכירו שיש שם נמצא שולט על צבא השמים לשדד מערכותיהם ולבטל מה שיורה טבעיהם כי כל משטרי השמים מתנהגים על סדר הטבע ולא שייך בהם נס או דבר פלא ועיקר הנסים הוא ע"י שם הוי' ב"ה וכמו שבא בתורה בנפלאות שעשה במצרים דברים היוצאים מן הטבע נאמר וידעו מצרים כי אני ה' אבל מצד מדת הדין אינו מורה לחדש ניסים בעולם ופרעה אמר מתחלה לא ידעתי את השם וידע רק שם אלהים שהוא מורה על התנהגות העולם הטבע והטבע בגמטריא אלהים ולפי טבעי מזרות השמים לא הי' הזמן שיצאו ישראל ממצרים כנודע ולכן במכת כנים שנאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא הכנם ולא יכלו וגו' ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים הוא ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם כאשר דבר ה' והדבר תמוה כיון שאמרו לו אצבע אלהים הוא הי' לו להיות נכנע לפני אלהים ולשלח את ישראל. וכבר עלה בדעתי לומר דמה שנאמר כאן ולא שמע אליהם שלא שמע לדברי החרטומים והחרטומים באמת אמרו לו אצבע אלהים הוא ויעצוהו לשלח את ישראל אבל הוא החזיק לבו ולא שמע אל החרטומים אבל סיפא דקרא כאשר דבר ה' לא יסבול פי' זה דהיכן דבר ה' שלא ישמע לדברי החרטומים אלא ודאי דהך ולא שמע אליהם הכונה על משה ואהרן וכן פירש רש"י כאשר דבר ה' ולא ישמע אליכם פרעה וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' מה זה הקדמה שבשביל שאמרו לו אצבע אלהים ע"י זה החזיק לבו. שוב מצאתי קרוב לזה באבן עזרא אבל לפי ההקדמה שהקדמתי ששם אלהים מורה על סידור הטבעי שהוטבע בצבא השמים ומזרותיהם מתחלת הבריאה א"כ נהפוך הוא והחרטומים אמרו זה להכחיש דברי משה ואמרו לא בהשגחה באה מכה זו רק אצבע אלהים לפי סדור הטבעי בא עתה איזה דבר באויר שכנגד מצרים וממנו באו הכנים בטבע וע"י זה החזיק לבו ולכן תיכף אחר זה במכת הערוב נאמר בהתראה שהתרה בו למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ הזכיר לו שם ה' הוא המורה על התחדשות הנפלאות בהשגחה נפלאה לפי העת ולפי הצורך לעשות במדת הרחמים לרחם על ישראל:

6 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ויהי ערב וגו'. מלמד שמדת יום ומדת לילה ביום ראשון נבראו לעיין מש"כ בבאור דרשא זו לעיל סוף אות כ"ו. ועיין בבעל המאור פ"ק דר"ה שכתב דלשון ויהי ערב ויהי בקר ענינו הוית ערב ובקר, והיינו, מפני שאין היום והלילה שוים בזמנם בכל כדור הארץ, יעו"ש, ונראה דלמד כן מדכתיב שתי פעמים ויהי, ויהי ערב ויהי בקר, אע"פ שהיה יכול לכתוב ויהי ערב ובקר, משמע ששניהם נתהוו כאחד, והם הלא סותרים זא"ז, אלא צ"ל שבאמת נתהוו שניהם כאחד, ורק במקומות שונים, באחד יום ובאותו זמן במקום אחר – לילה. .חגיגה י"ב א'

6 אור החיים על בראשית פתח ↗

אָמְרוֹ בִּתְחִלַּת סֵדֶר הַבְּרִיאָה הַשָּׁמַיִם, וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה פֵּרְשׁוּ הַתֵּבָה שֶׁהִיא מֻרְכֶּבֶת מִב׳ דְּבָרִים: אֵשׁ וּמַיִם. וּמֵעַתָּה הֲרֵי זֶה חָס וְשָׁלוֹם נוֹתֵן יָד לַפּוֹשְׁעִים לוֹמַר כִּי זוֹ הִיא הַתְחָלַת הַבְּרִיאָה, אֲבָל הַמַּיִם וְהָאֵשׁ לֹא בְּרָאָם חָס וְשָׁלוֹם הַבּוֹרֵא, אַחַר שֶׁהִשְׁמִיעָנוּ הַכָּתוּב עַצְמוֹ שֶׁתְּחִלַּת הַבְּרִיאָה הִיא שָׁמַיִם, וְאִם הַמַּיִם נִבְרְאוּ הָיָה לוֹ לְהַקְדִּים בְּרִיאָתָם. וַחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חגיגה יב. נִשְׁמְרוּ מִב׳ הֶעָרוֹת וּפֵרְשׁוּ שֶׁשִּׁעוּר הַכָּתוּב הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: בְּרֵאשִׁית בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ הָיְתָה הָאָרֶץ תֹהוּ וְגוֹ׳, לֹא שֶׁתְּחִלַּת הַבְּרִיאָה הָיְתָה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אֲבָל דִּבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לֹא הִסְפִּיקוּ לְהָסִיר הַטָּעוּת, כִּי לְדִבְרֵיהֶם לָמָּה לֹא הוֹדִיעַ הַכָּתוּב אַחַר כָּךְ בְּרִיאַת מַיִם וְאֵשׁ וְעָפָר וְרוּחַ, וַהֲגַם שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בראשית א:ט ״יִקָּווּ הַמַּיִם וְגוֹ׳ וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה״, אֵינוֹ בְּנִשְׁמָע שֶׁנִּבְרֵאת, וְיוֹתֵר צוֹדֵק הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁמְּצוּיָה הָיְתָה אֶלָּא שֶׁגָּזַר עָלֶיהָ לְהִתְגַּלּוֹת כְּשֶׁיִּקָּווּ הַמַּיִם.

6 קאסוטו על בראשית פתח ↗

ורוח אלהים מרחפת על פני המים. הוי״ו של ורוח היא וי״ו הניגוד: אמנם היתה הארץ תהו ובהו, והכל היה שרוי בחושך, ואולם ממעל לאותו החומר הגלמי מרחפת היתה רוח אלהים, מקור האור ומקור החיים. לפי דרש רבותינו חגיגה י״ב ע״א רוח זו הריהי רוח ממש, אויר מתנועע, בריאה שבראה אלהים ביום הראשון. וכך מבינים אותה רוב מפרשי זמננו, כרוח חזקה הבאה להפריד את המים העליונים מן המים התחתונים או את המים התחתונים מן היבשה. אבל אין זה נראה פשוטו של מקרא. אותן הפעולות של הפרדה עתידות להיעשות רק ביום השני וביום השלישי, ובמאמר אלהים עתידות להיעשות, לא באמצעות שום גורם נוסף. ועוד, לא הפועל מרחפת ולא הביטוי על פני המים מתאימים לפירוש זה. הוראת רוח אלהים כאן כהוראת רוח אל באיוב ל״ג, ד׳: רוח אל עשתני, ונשמת שדי תחיני. – מרחפת. רבים מהחדשים מפרשים, על פי אחת הוראותיו של שורש זה בסורית: דוגרת כצפור הדוגרת על ביציה, ורואים כאן מעין רמז למושג של ביצת העולם, הנמצא בקוסמוגוניות של עמים אחדים, והכנענים בתוכם: ביצה שהיתה קיימת מימי בראשית ודגר עליה כוח מלמעלה ומתוכה יצא העולם. ואולם, על פני המים כתוב, ומי תהום אינם ביצה ולא דבר דומה לביצה. ועוד, הפועל רחף בהוראת דגר אינו נמצא בעברית כל עיקר, ואף בסורית אין הוראה זו אלא הוראה משנית, שנבעה מההוראה העיקרית של רחף, כלומר לעופף, כלשון הכתוב בדברים ל״ב, י״א: כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף. וכן בכתבי אוגרית הוראת הפועל רח׳ף הריהי לעופף עלילת דנאל, לוח א׳, שו׳ 32; ושם, לוח ג׳, עמוד א׳, שו׳ 20–21, 31–32. גם פירושים מיתולוגיים אחרים שהוצעו בזמן האחרון אינם הולמים את דברי הכתוב, והכוונה כנראה מקבילה בדיוק לזו של רחף בדברים ל״ב, י״א: כשם שהגוזלים הקטנים, שאינם מוכשרים לרכוש להם מה שנחוץ למחיתם, לא יוכלו מאליהם להמשיך את קיומם ולהתבגר ולהיעשות נשרים, ורק השגחת הוריהם המרחפים עליהם נותנת להם אפשרות של קיום ושל המשכת החיים, כך בשביל הארץ, שהיתה עדיין גוש גלמי חסר כוח חיים, היתה ההשגחה האבהית של רוח אלהים המרחפת על פניה הבטחת התפתחות וחיים להבא. – על פני המים. מי תהום, המכסים על הכל כאמור. הביטוי על פני המים בסוף החלק השני של הפסוק מקביל לזה שבסוף החלק הראשון, על פני התהום. ושניהם נמצאים שוב בשירה המקראית, ודווקא במקומות הקשורים במסורת השירית על מי תהום הפרימיטיבית עיין להלן על פס׳ ט׳: משלי ח׳, כ״ז, ואיוב כ״ו, י׳.

7 רש"י פתח ↗

ישת חשך סביבותיו - למדת שקו החשך מקיף את השמים:

7 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

יָשֶׁת חֹשֶׁךְ: מדת יום ומדת לילה דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד תנא תהו קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו שממנו יצא חשך שנאמר ישת חשך סתרו סביבותיו בהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים שנאמר ונטה עליה קו תהו ואבני בהו וכו':חגיגה יב ע"א

7 מחוקקי יהודה קרני אור פתח ↗

מד וכן היא בג' חגיגה יב א תנא תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו, שממנה יצא חושך שנאמר "ישת חשך סתרו סביבותיו" תה' יח יב בהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום, שמהן יוצא מים שנאמר "ונטה עליו קו תהו ואבני בהו" ישעי' לד יא ופי' רש"י ז"ל מפולמות לשון לחלוח, והערוך ערך "מפלם" פי' "בריאים לחים וחזקים", והוסיף ר"ב מוספיא כי תרגומו של "אבן אפל וצלמות" איוב כח ג "אבנין מפולמן דמתמן נפק חשוך וטולי מותא", ועיין ערוך השלם מה שפי' בזה, והמקובל ר' אהרן בס' הפרדס פי' מפולמות נסתרות מלשון "פלוני אלמוני" רות ד א שהמורכב בהם לפלמוני המדבר דניאל ח יג, ור' משה בוטרילי בפי' לס' יצירה פי', מפולמות כמו מבולמות בחילוף בומ"פ, והוא לשון "בלום פיך מלדבר", ס' יצירה פא מח "אוצר בלום" ב"ב נח א וענינו אבנים סגורות, ר"ל שאישי ההויה מורכבים מד' יסודות, וכל עת שיהיו סגורים בגופם יתקיימו אישי ההויה, אבל ההעדר הוא שכל דבר יצא לחוץ וירצה לשוב ליסודו, ועיין חולין פט א "שבולם עצמו" פי' שסוגר את פיו, ובבכורות מ, ב מבולמות פי' רש"י ז"ל קצרות, "פיו בלום" שם ג"כ פי' רש"י ז"ל קצר, וענין קצר קצרות, כמו סגור סגורים, ועיין בכורות שם בלשון ב' דרש"י שפי' שם בלום נפוח, ועיין תוס' שם ד"ה "פיו" שמקיים כלשון הראשון שפי' רש"י ז"ל בלום קצר, ויתכן שהיה דעת בעל ס' יצירה ודעת רז"ל כאשר פי' הרמב"ן ז"ל, כי תהו רמז אל החומר הקדמון שנקרא פשוט בלי צורה, ובלשון יוני, או בלשון הפילוסיפים היולי, והמלה נגזרת בתוהה על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם, תוהה ונמלך לקוראיו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל, והצורה הנלבשת לחומר הזה נקרא בלה"ק בהו, וע"כ נקרא בהו, שהן שתי מלות, ר"ל בו הוא, כלומר דבר שיש בו צורה, ומזה אמר הכתוב "ונטה עליו קו תהו ואבני בהו", ייחס הקו לתהו שהוא החומר שאין בו ממש, לפי שהקו היא שיראה האומן מחשבת הבנין שהוא מקוה לעשות, והמלה נגזרת מן קוה קויתי תה' מ, ב וייחס האבנים לבהו שהוא הצורה לפי שהאבנים הם צורות הבנין, ונמשך אחריו בזה רבינו נסים ושאר האחרונים כולם, והרלב"ג בפי' על התורה וכן במלחמותיו ח"ב פ"ד, פי' בהיפך שתהו נאמר על הצורה, ובהו על החומר עיי"ש, וכתב הרדי"א כי הנה המלות האלה בעצמם, ומאמרי ס' הבהיר יסכימו לדעת הרב נחמני, וכן בזהר דף טז ב "תהו אתר דלית בה גוון ולא דיוקנא, ולא אתכליל ברזא דדיוקנא וכו', בהו להאי אית ליה ציורא ודיוקנא וכו':

8 חידושי אגדות פתח ↗

ואור ביום ראשון אברי והכתיב ויתן וגו' יום רביעי כו'. יש לדקדק דאגופיה דקרא דכתיב ביום ראשון ויאמר אלהים יהי אור ויהי וגו' ה"ל לאקשויי הכי דהא ביום רביעי נברא וי"ל דאגופיה דקרא ידע למימר כדברי חכמים דלקמן הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי אבל רב דחשיב מדת יום ומדת לילה בתרתי שנבראו ביום א' ע"כ דנקבעו המאורות ג"כ ביום ראשון קשיא ליה שפיר מההוא קרא דיום רביעי ומשני כדר"א דההוא אור הוא שנגנז ובודאי היה נקבע ביום א' אלא כיון שנסתכל כו' עמד וגנזו ושוב ביום רביעי ברא מאורות אחרים ונקבעו בו ביום ואגופיה דקרא נמי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום א' לא משמע ליה למקשה דנקבעו המאורות אלא דמ"מ זמן דיום ולילה חשיב ליה כחדא ודו"ק:

9 אור החיים על ויקרא פתח ↗

וְאָמְרוֹ וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. מִלְּבַד מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בּוֹ לְמַעְלָה, יִרְמֹז עוֹד עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חגיגה יב. בְּפָסוּק ״וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם״ איוב לח:טו, כִּי אוֹר שֶׁבּוֹ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית גְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיקִים, לְפִי שֶׁרָאָה הָרְשָׁעִים שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ וְכוּ׳, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְיָשָׁן״ שֶׁהוּא אוֹר שֶׁקָּדַם לְאוֹר זֶה הֶחָדָשׁ שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ אַחֲרָיו, וְהוּא אָמְרוֹ ״מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ״, פֵּרוּשׁ תּוֹצִיאוּ מִבֵּית גְּנָזָיו לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ.

9 הסולם על ספר הזהר פתח ↗

וז"ש, מכאן ולהלאה אור: כלומר, אלהים תליתאה אדכר במאמר יהי אור וכו' שהוא להאציל בחינת הגדלות דנוקבא, שה"ס ה"ח וי"ג מכילן דרחמי, אשר ה' החסדים ה"ס ה' פעמים אור שבמאמר, שהן: יהי אור, ויהי אור, האור כי טוב, בין האור, לאור יום. והי"ג מכילן דרחמי מרומזין בכתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי אחד ה"ס י"ג והוא גם בגי' י"ג. ועי' בתי"ז תיקון כ"ו.וה' האורות הללו, ה"ס משחז"ל האור שברא הקב"ה ביום א' היה אדם צופה בו מסוף העולם עד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהם, חגיגה י"ב וזה אמרו דאתברי ואתגניז.

9 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

כפי שדרשו חכמים חגיגה יב. שהאור שנברא ביום הראשון "אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו... עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא". ובנתיב הצדק פ"א ב, קלו: כתב: "כי האור שנברא בששת ימי בראשית הוא אור גמור, מסולק מן החומר... שאינו גשמי, לכך גנזו לצדיקים לעת"ל, כאשר יהיה העולם מסולק מן הגשמי יהיה משמש האור הנבדל מן הגשמי לגמרי. אבל בעוה"ז... אין ראוי לעולם רק אור שיש לו נושא גשמי, כמו החמה והלבנה. ולפיכך נגנז האור הראשון שאינו בגוף". ובהקדמה שניה לגבורות ה' טו כתב: "אבל רז"ל בעלי האמת אומרים... כי מפני כך היה יהושע מעמיד השמש יהושע י, יב, מפני שהשמש היא גשמית, ויהושע שהיה לו התורה השכלית, היה אפשר לו למשול עליה. וזה אמרם במדרש תנחומא פרשת אחרי אות ט אמר לו השמש כלום, קטן אומר לגדול הימנו 'דום', אני נבראתי ברביעי, ואתה נבראת בששי, ואתה אומר אלי 'דום'. אמר לה יהושע, בן חורין קטן שיש לו עבד זקן, אינו אומר לו שתוק... הנה בארו ז"ל במדרש מפני שהשמש היא בעלת חומר, ולכך קרא השמש עבד כאשר נתבאר פעמים הרבה מאוד. כי החומר הוא עבד, וכך נקרא גם כן העבד חמור, דכתיב בראשית כב, ה 'שבו לכם פה עם החמור', עם הדומה לחמור יבמות סב.. ואין בן חורין רק השכל. ולפיכך אומר שהוא עבד... וידוע כי החמרי הוא משועבד לשכלי ומושל עליו, ולכך היה מושל יהושע על השמש והירח... כלל הדבר, שיש לאדם הצדיק מעלה יותר מן השמש, כי נשמתו נבדלת מן החומר. ואילו השמש עיקר מעלת השמש גשמית, שהיא עצם גשמי, ובשביל שכל מעלתה גשמית היא משועבדת לשכל. ולפיכך לא היה רחוק אצל רז"ל שתהיה עמידת השמש לצדיקים כמו אלו, כי דבר זה גורם שהחומר משועבד לשכל ולנבדל. הנה התבאר לך עמידת השמש ליהושע בענין אמת, שהדברים הם כמשמעו לגמרי". וכן כתב שם בהמשך כא, ובח"א לב"ב טז: ג, עו:. וראה הערה 78.

10 תורה תמימה על התורה פתח ↗

כי טוב. א"ר אלעזר, אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק, שנאמר ישעיהו ג׳:י׳ אמרו צדיק כי טוב כגעיין מש"כ באות הקודם בטעם הדיוק מפסוק זה ובבאור דרשא זו בכלל. .חגיגה י"ב א'

10 רש"י על בראשית פתח ↗

וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אַף בָּזֶה אָנוּ צְרִיכִין לְדִבְרֵי אַגַּדָה, רָאָהוּ שֶׁאֵינוֹ כְדַאי לְהִשְׁתַּמֵשׁ בּוֹ רְשָׁעִים, וְהִבְדִּילוֹ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ כָּךְ פָּרְשֵׁהוּ, רָאָהוּ כִּי טוֹב, וְאֵין נָאֶה לוֹ וְלַחֹשֶׁךְ שֶׁיִּהְיוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְקָבַע לָזֶה תְחוּמוֹ בַּיּוֹם, וְלָזֶה תְחוּמוֹ בַּלַּיְלָה:

10 פירוש מהרז״ו על בראשית רבה פתח ↗

והיכן היא נגנזה. עיין מ"כ. ועיין חגיגה דף י"ב א'. ועי' לקמן פר' י"א סימן ב' ופר' י"ב סימן ו' ושם בביאור יותר ועיין שמ"ר פר' י"ח סי' א' ופר' ל"ה סימן א':

11 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

140 יש בזה הטעמה מיוחדת; אמרו חכמים חגיגה יב. "אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה, וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן... ולמי גנזו, לצדיקים לעתיד לבא... כיון שראה אור שגנזו לצדיקים, שמח, שנאמר משלי יג, ט 'אור צדיקים ישמח'". הרי שנאמרה שמחת הקב"ה על האור הגנוז. והרי האור הגנוז נגנז בתורה זוה"ק בהשמטות ח"א רסד., וראה במחשבות חרוץ אות יא. לכך ראוי הוא שעל הלומד תורה לשמה יאמר שהוא משמח את המקום, כי על כך גופא נאמר בפסוק "אור צדיקים ישמח".

12 רד"ק על בראשית פתח ↗

יְהִי מְאֹרֹת. לְשׁוֹן הֲוָיָה אֵינוֹ שׁוֹמֵר בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת יָחִיד וְרַבִּים זָכָר וּנְקֵבָה, וְאָמַר יְהִי לְשׁוֹן יָחִיד עַל מְאֹרֹת שֶׁהוּא לְשׁוֹן רַבִּים, וְכֵן אָמַר ״כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה״ דברים כב:כג. וְהַמְּאוֹרוֹת הָאֵלֶּה נִבְרְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן עִם הַגַּלְגַּלִּים, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיָה אוֹרָן עוֹבֵר לָאָרֶץ, לְפִי שֶׁלֹּא הָיָה הָרָקִיעַ נָכוֹן לְקַבֵּל אוֹתָן גַּם לֹא הָאָרֶץ שֶׁלֹּא הָיְתָה יְבֵשָׁה כָּל צָרְכָּהּ, וּבַאֲשֶׁר הָרָקִיעַ בִּרְצוֹן הָאֵל בְּיוֹם הַשֵּׁנִי נִמְתַּח, וְנִתְרָאָה הַיַּבָּשָׁה, וְהָאָרֶץ הוֹצִיאָה צִמְחָהּ בְּיוֹם שְׁלִישִׁי, וְנִתְחַזֵּק הָרָקִיעַ בָּרְבִיעִי, אָמַר הָאֵל שֶׁיֵּרָאוּ מְאוֹרוֹת בָּרָקִיעַ וְיַעֲשׂוּ פְעֻלָּתָם בָּאָרֶץ לִהְיוֹת הַדֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, וְהָעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי בָּרְבִיעִי; וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ראש השנה יא.; חלין ס. ״כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בְּקוֹמָתָם נִבְרְאוּ״ וְזֶה הָיָה בְּיוֹם הָרְבִיעִי לַדְּשָׁאִים וְלָאִילָנוֹת, כְּלוֹמַר נִבְרְאוּ בְּגִדּוּלָם הַשָּׁלֵם וְכֵן הַנִּבְרָאִים הָאֲחֵרִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּיוֹמוֹ, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיָה בְּעֵת בְּרִיאָתוֹ בִּתְמוּנָתוֹ הַשְּׁלֵמָה, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא כָּל לְשׁוֹן מִין וּמִין, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ״בְּדַעְתָּן וּבְצִבְיוֹנָן נִבְרְאוּ״ אִם הָיָה בָּהֶן דַּעַת וְחֵפֶץ לְהַכִּיר, וְהָאָדָם מַכִּיר בָּהֶם הַדַּעַת וְהַחֵפֶץ, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר קֹהֶלֶת ג:יא ״אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ״, וְעֵת הַשְׁלָמַת הַדְּשָׁאִים וְהָאִילָנוֹת בָּרְבִיעִי הָיָה, וְלֹא נִשְׁתַּלְּמָה בְּרִיאוּתָם עַד יוֹם רְבִיעִי שֶׁמָּשְׁלוּ בָּהֶם הַמְּאוֹרוֹת; וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חגיגה יב. ״הֵן הֵן הַמְּאוֹרוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בְּיוֹם הָרִאשׁוֹן אֶלָּא שֶׁלֹּא תְלָאָן עַד יוֹם רְבִיעִי״, וְזֶהוּ לְשׁוֹן תְּלָאָן, כְּדָבָר הַתָּלוּי מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, מִן הַגָּבֹהַּ לַשָּׁפֵל. בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, הוּא הָאֲוִיר, וְכֵן ״עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם״ בראשית א:כ וְנִקְרָא רָקִיעַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ, לְפִי שֶׁהוּא רָקוּעַ פָּרוּשׂ וּמָתוּחַ, וּקְרָאוֹ הָאֵל שָׁמַיִם, לְטַעַם שֶׁכָּתַבְנוּ, וְסָמַךְ אוֹתוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם, שֶׁהֵם הַגַּלְגַּלִּים, בְּאָמְרוֹ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְפִי שֶׁהוּא טָפֵל לָהֶם נִדְבָּק לָהֶם וּמְקַבֵּל אוֹרָם.

12 גור אריה על בראשית פתח ↗

מיום הראשון נבראו. אין הפירוש דרש"י מדקדק מהא דלקמן דלעיל פסוק א דהכל נברא ביום ראשון, דאם כן למה פירש כאן יותר, שהרי כל הנבראים ביום הראשון נבראו. ואין לומר גם כן דרש"י מדקדק מדכתיב ביום ראשון "יהי אור" פסוק ג וכאן כתיב "יהי מאורות", ומשמע שביום הראשון נבראו, שהרי רש"י פירש למעלה פסוק ד שאור שברא בראשון נגנז לעתיד לבא. ומה שפירש הרא"ם שרש"י פירש כאן אליבא דחכמים, דהכי סבירא להו בפרק אין דורשין חגיגה יב. שהמאורות שנאמר אצלן "יהי מאורות" הן הן המאורות שנבראו ביום הראשון ולא תלאן עד יום ד', ולמעלה פסוק ד כתב רש"י אליבא דרבי יעקב דסבירא ליה שאור הראשון נגנז, אין נראה כלל שיכתוב רש"י דעות חלוקות בפרשה אחת, וכל שכן שרש"י כתב למעלה אצל "ויבדל" פסוק ד – 'אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה', שמוכח שדברי אגדה הם מוכרחים להיות. וכן לקמן בפסוקנו ד"ה להבדיל כתב רש"י 'אבל בז' ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים', מוכח בהדיא שרש"י סבירא ליה דלדברי הכל שהאור הראשון נגנז, ואין בזה מחלוקת כלל אפילו לדברי חכמים. אלא שרש"י סבירא ליה דאף לדברי חכמים שאמרו, 'הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון' סבירי להו שגנז מקצת האור, והוא האור הבהיר, ונגנז לעתיד לבא, והאור שהוא לעולם הזה נשאר. לכך אמרו 'הן הן המאורות שנתלו ביום ד', הן הן שנבראו ביום ראשון':ומה שנדחק להם לומר ש'הן הן המאורות שנתלו ביום ד', הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון', ולא אמרו שנגנז כל האור הראשון, משום דסבירו לחכמים שאחר שגזר הקב"ה בריאת האור ביום הראשון, סברא הוא שאף האור בעולם הזה ראוי להיות נברא ביום הראשון, שענין האור הכל אחד, דשם "אור" הוא, ומאחר שקבע הקב"ה הבריאה לאור ביום הראשון, סברא שגם האור של העולם הזה נברא ביום הראשון. אי נמי מדכתיב "יהי מאורות ברקיע השמים" ולא כתוב 'יהי מאורות ויהיו מאורות ויתן אותם ברקיע השמים', שמע מינה שהאור בעצמו נברא כבר, אלא שנתלה ביום הרביעי. ומחלוקת התנאים דלר"מ דלר' יעקב אור הראשון מילתא בפני עצמו, ו"יהי מאורות" מלתא בפני עצמו. ולחכמים – הא דכתיב "יהי מאורות" הוא בעצמו האור הראשון. והכל מודים שהקב"ה גנז את האור לצדיקים; לר"מ לרבי יעקב כל האור גנזו, ואותו שנברא ביום ד' הוא אור אחר. ולחכמים לא היה אור יום ד' אור אחר, אלא מאותו אור נשאר מקצת. וכן יש במדרש הבהיר אות קס כי שביעית אותו האור נשאר, והשאר נגנז, וכיון דהוא שביעית אור הראשון אינו כל כך מאיר כמו שהיה שלם:

12 תורה תמימה על התורה פתח ↗

יהי אור. מלמד שהאור ביום ראשון נברא, ואע"פ דכתיב פ' י"ז ויתן אותם אלהים ברקיע השמים ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי – לא נתלו עד יום רביעי כאלשון הקושיא אינו מבואר, דפריך מן ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, וא"כ הלא מעצמו מבואר שרק הנתינה ביום רביעי, ומאי קשיא ליה מבריאה, ונראה דקצת חסרון דברים יש כאן וצ"ל ואע"פ דכתיב ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי, וא"כ עיקר הקושיא היא באמת מלשון ההויה שהיתה ביום רביעי, ומשני דרק הנתינה היתה ביום רביעי וכדכתיב ויתן אותם וגו', והא דכתיב ברביעי יהי מאורות – הוא משום תדוש הנתינה. .חגיגה י"ב א'

13 רש"י פתח ↗

חכמה - יודע מה שלמד:

13 הכתב והקבלה פתח ↗

את השירה. פירש"י האזינו השמים עד וכפר אדמתו עמו, וכן פי' הרמב"ן, והרמב"ם בחבורו רי' הלכות ס"ת כתב, מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ע"כ. וכ"כ בסה"מ שלו, וכ"כ בעל ס' החינוך, והוא מאמרם סנהדרין כ"א מצוה לכתוב ס"ת לעצמו שנא' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וז"ל הרלב"ג כבר נתבאר אח"ז שהשירה היא דברי התורה בכללה עד תומה, שנאמר ויכתב משה את השירה, ויהי ככלת משה לכתוב את ד"הת הזאת על ספר עד תומם, וזה מעיד שהשירה הזאת רצה בו כל דברי התורה בכללה וגם השירה עמה, והנה יורה שזה הוא ענין התורה בכללה, שנאמר לקח את ספר התורה הזאת ושמתם אותו מצד ארון ברית ה', וכן תמצא אח"ז שאמר הקהילו אלי ראשי שבטיכם ושטריכם ואדברה באזניהם את כל הדברים האלה, וזה דבר אינו ראוי שיאמר על דברי השירה לבדה, והנה אמר ג"כ וידבר משה באזני כל קהל ישראל את כל דברי השירה הזאת עד תומם, ואמר בסוף ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת, וזה כולו ממה שיורה בלי ספק שהכוונ' במ"ש כתבו לכם את השירה הזאת היא כוללת כל דברי התורה והשירה עמהם, עד שהוא מן הרחוק שתדקדק התורה בלמוד השירה הזאת לכל ישראל, ובכתיבתה יותר מדקדוקה בזה בשאר הדברים הכרחיים אשר בתורה, ולזה היתה הצואה הזאת שיכתוב כל אחד ס"ת לעצמו והשירה עמו בדרך שלא יחסר ממנו דבר מהדברים בספר התורה, והנה צוה משה שילמדה לבנ"י ר"ל לבאר את מצותי' ועניני' בדרך שתהיה שומה וסגורה בפיהם, עכ"ד. ואנכי בער ולא אדע מה נתחבטו כ"כ להמציא חיוב כתיבת ס"ת כולה, כי אחרי שאמר שדבר משה את כל דברי השירה הזאת באזני העם ויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת, הנה גילתה לנו התורה כי תכלית המכוון בכתיבת השירה הזאת היא לזכרון האזהרה לשמירת קיום מצות התורה, וא"כ א"צ עוד להזהיר בפירוש על כתיבת התורה עצמה, דומה לרופא המוסר לחולה גליון רשום עליו סמי רפואתו רעצעפט, ויזהירנו באזהרה גדולה לאמר דע לך שבמניעת שתייתך הסמים אלו כפסע בינך ובין המות, לכן אני מזהירך לכתוב לך אזהרה זו כשיהיה לזכרון תמיד לנגד עיניך כי חייך תלויים לך מנגד במניעת שתיית הסמים, והנה אף שלא הזהירו בביאור אל שמירת הגליון להזכיר סמי הרפואה עצמם, הוא מובן מעצמו מגודל זהירותו על זכרון שמיעת האזהרה, כי אין תועלת בכתיבת האזהרה לבדה בלתי זכרון סמי הרפואות עצמן, ככה אין תועלת בכתיבת זכרון השירה לבדה בלתי זכרון התורה עצמה עם מצותיה, אמנם לכל זה אין אנו נצרכים רק לדעת המפרשים מלת שירה כפשוטה שירת האזינו, אמנם ל"נ שבמלת שירה עצמה המובן בו לא שירת האזינו בלבד כ"א את כל דברי התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, כי גם בשאר מקומות מצאנו לרז"ל שדעתם לקרוא את כל התורה בשם שירה, אמרו חולין קל"ג מעדה בגד ביום קרה וגו' ושר בשירים על לב רע משלי כ"ה, פשטי' דקרא במאי כתיבי בשונה לתלמיד שאינו הגון האומר דברי התורה למי שאינו יודע להבין בהם וכפירש"י ע"פ זה ובדברי הגר"א שם דברים נאים על הצטרפות שלשה חלקי המקרא עד"ז ע"ש, וכן אמר ר"ל חגיגה י"ב וע"א ג' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי מ"ט יומם יצוה ה' משום דבלילה שירו עמי שעסקתי בתורה בלילה; ואין זה דבר תימה לכנות את התורה בשם שירה, כי שם שיר שהוראתו שירה וזמרה, אם שיר נגוני געזאנג אם שיר דבורי ליעד, אלה שני המינים נקראו כל אחד שיר המסתעף משם ישר, שהוראתו הישר והשווי, כי השיר הנגוני לכשיהי' מקובל ונעי' למקבלי' צריך שיהי' בו העתק' ישרה ממעלה לחברתה הסמוכה לה בערך הנגוני, בלי שידלג המנגן ממעלה למעלה זרה שאיננה מרוצפת עם הראשונה, וגם שלא יהי' פגם וחריץ ושליבת היבבות האחרות זו עם זו הן בערך העלי' והן בירידה; וכן דבור השירי הוא המשכת הקולות בנעימה וביופי וביושר בלי פגימה, ושירי' משולבות זו בזו ונערכות בשיעור וקצב מצומצם במסלה העולה בית השמע, כמבואר היטב בדברי הרש"פ, ששם שיר הוא מסתעף משם ישר על שם היושר והשווי שבהם, הנה לפ"ז יסוד האמיתי נכון לכנות את התורה בשם שירה, כי התורה בכללה נקראת ג"כ ספר הישר יהושע יו"ד הלא היא כתובה על ספר הישר ש"ב א' דתרגומם ספרא דאורייתא. והמצות בכללן נקראו ישרים ככתוב פקודי ה' ישרים; ודאמרי' בע"א דכ"ה דספר בראשית ומשנה תורה נקראו ספר הישר, יראה דלאו לאפוקי אינך חומשי תורה בזה, וכולן נקראו ספר הישר, ולזה חל ג"כ שם שירה על כל חמשה חומשי תורה. ובמהדורא קדמאה כתבנו בדרך אחרת לאמת דעת רבותינו בזה לקרוא את התורה בשם שירה:

13 תורה תמימה על התורה פתח ↗

בחכמה ובתבונה ובדעת. אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, כתיב הכא ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם משלי ג׳:י״ט-כ׳ ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב שם בדעתו תהומות נבקעו זנראה באור אגדה זו ע"ד הפשט ע"פ מש"כ במשלי כ"ד בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו, הרי מבואר דלבנין בית נכון צריך ג' מעלות, חכמה בינה ודעת, וזהו הבאור כאן שנחה על בצלאל רוח ה', רוח חכמה בינה ודעת, הדרושים לבנין בית נהדר, וזהו גם הכונה שגם בנין העולם ובריאת שמים וארץ נבראו ע"י הקב"ה ג"כ כביכול במדות אלה, וכמו שמביא מפסוקים שונים. – והנה משמע מכאן דרק בג' מדות אלה נבראו שמים וארץ, וכ"מ במדרש שוח"ט סי' נ', ולכאורה צ"ע מחגיגה י"ב א' בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת בכח בגערה בגבורה בצדק ומשפט בחסד וברחמים. אבל יתבאר הענין ע"פ מ"ש בזוהר שמות י"ד ב' וז"ל, בעשרה מאמרות נברא העולם וכד תסתכל בהון תלת אינון ובהון אברי עלמא, חכמה בינה ודעת, ע"כ, ונראה דמפרש בעשרה מאמרות – בעשרה מדות, ומתבאר מזה דהג' מדות, חכמה בינה ודעת הן העקריות והיסודיות, ומהן מסתעפות כולן, וחשיב כאן ובמדרש שוח"ט היסודיות ובגמרא דחגיגה חשבון בפרטיות עד לאחת. .ברכות נ"ה א׳

14 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ: אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב בעשרה דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה ובדעת ובכח ובגערה ובגבורה בצדק ובמשפט בחסד וברחמים בחכמה ובתבונה דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעת דכתיב בדעתו תהומות נבקעו בכח וגבורה דכתיב מכין הרים בכחו נאזר בגבורה בגערה דכתיב עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו בצדק ומשפט דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך בחסד ורחמים דכתיב זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה וכו':חגיגה יב ע"א

14 אברבנאל על תורה פתח ↗

המקום הב' ממה שזכר ט"ו דברים הבאים בנדבה ההיא שבהם נשלמה המלאכה לגמרי כמ"ש מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה כמו שנמצא במציאות שנבראו בנדבת השם תשע' גלגלי' והחומר הראשון והצור' הגשמית וארבעת היסודות שמהם ובהם הושתת העולם ונעשו כל המורכבים שראת' החכמה האלהית לברוא אותם ושרצה שלא יתפשטו עוד הנמצאים כמו שאמרו חז"ל חגיגה ד' י"ב והיו נמתחים והולכים עד שגער בהם הקב"ה שנאמר ויתמהו מגערתו. ודוגמת זה נאמר במשכן אחרי הנדב' ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה וגומר כי היה די במה שהביאו כפי הרצון העליון:

15 רש"י פתח ↗

פקעיות - לומישי"ל בלע"ז:

15 ר"ש משאנץ על משנה כלים פתח ↗

עד שלא פירעה. קודם שיתירנה ויש מפרשים דהוא כמו פקעת של גמי דלעיל פרק ט"ז וכמו שתי פקעיות של שתי דפרק אין דורשין חגיגה דף יב. ולא ממש כי התם דאין שתי וערב מטמא אלא בנגעים כגון דבגד כרוך על הפיקה. הנוגע בפיקה עד שלא פירעה שלא נתגלה הימנה טמא הבגד דחיבור הוא משהתחיל לגלות הפיקה אינו חיבור לבגד וטהור. תניא בתוספ' שם חולדה שגיררה את האימה והחזירה והכניסה לבית שמת בתוכו אע"פ שאינו באהל כל שהוא הבגד טמא מת דרס עליו הזב תוך עשרה טפחים הבגד טמא מדרס שתי כל זמן שעשוי לאריג חיבור לאריג גמר מלארוג אינו טמא אלא מקום שהוא יכול להפצע הנוגע בפסיקות של שתי וערב הרי זה אינו חיבור ור' יוסי אומר הנוגע בפסיקא עד ג' אצבעות חיבור מפני שהכובס אומן מחלידו לתוכו הנוגע בו בצמר שעל גבי האשוויא ובטווי שעל גבי הפלך טהור ובכוש ובאימה טמא הנוגע בשחור שעל גבי לבן או בלבן שעל גבי שחור טהור אבל אם היה כולו שחור מצד אחד והעבירו על גבי לבן או כולו לבן מצד אחד והעבירו על גבי שחור טמא פי' כל שהוא אפילו מאה אמה מיירי מידי דהוה אמודד דלעיל פי"ט שחילקנו בין מעשרה ולפנים בין מעשרה ולחוץ. בפסיקות. לאחר שפוסק חוטין של שתי והערב מן הבגד ויוצאין כמין דבלולין אונריליי"ר. מלשון שהחליד את הסכין דתנן פרק שני דחולין דף לב. שעד שלש אצבעות חוזר ומכניסו לתוך הבגד. ובכוש ובאימה לכאורה פירושא דאיירי בנוגע בטווי שעל גבי הכוש ובצמר שעל גבי האימה אבל א"כ קשה מתני' דתנן בצמר שעל גבי האימה טהור ושמא באימה כלים הנכנסין זה בתוך זה כגון פוזי"ל בלע"ז שהנשים טוות בו ומכניסין אותו לתוך ביירטווי"ל בלע"ז שמתוך שמתגלגל בשוה וקמ"ל דשניהם חיבור זה לזה. שחור שעל גבי הלבן כדרך שבכרך אחד באירא איירי דאי מקצתו שחור והאחר או כולו לבן או כולו שחור הוי חיבור זה לזה. שחור שע"ג לבן אבל א' שחור וא' כולו לבן אינו חיבור ואם נגע בטומאה חבירו טהור:

15 אור החיים על שמות פתח ↗

וְאוּלַי כִּי מֹשֶׁה הִשְׂכִּיל וְהֵבִין, אֶלָּא שֶׁשּׁוֹאֵל אִם יַזְכִּיר שֵׁם זֶה לְיִשְׂרָאֵל. וְאָמְרוֹ אֲשֶׁר אֶהְיֶה הוּא טַעַם הַשֵּׁם שֶׁנִּקְרָא כֵּן לְצַד שֶׁיִּהְיֶה עִם יִשְׂרָאֵל בְּצָרָתָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חגיגה יב,א טַעַם שֵׁם שַׁדַּי – שֶׁאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי, טַעַם צְבָאוֹת – שֶׁהוּא אוֹת בִּצְבָאוֹ חגיגה טז,א, טַעַם שֵׁם הֲוָיָה – לְצַד שֶׁהָיָה וְהֹוֶה וְיִהְיֶה זהר ח״ג רצז,א, כְּמוֹ כֵן אֶהְיֶה – לְצַד שֶׁיִּהְיֶה, וְהוּא אָמְרוֹ אֲשֶׁר אֶהְיֶה וְכָאן הוֹדִיעוֹ לְמֹשֶׁה סוֹד הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ברכות ט,א דָּרְשׁוּ אֶהְיֶה עִמָּם בְּצָרָה זוֹ אֲשֶׁר אֶהְיֶה עִמָּם בְּצָרָה אַחֶרֶת. גַּם יֵשׁ בָּזֶה סוֹד שְׁלֹשָׁה כְּתָרִים, וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין:

16 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פתח ↗

ממהדורא תניינא: והאפרחים כו' כמו בסיס להם כו'. הנה בירוש' ע"ז פ"א סוף הלכה ז' גבי כיפה מבואר דהיכי דהגמר הוא מעמיד הבנין אסור הכל והוי כמו שזה כל הדבר, ועיין בהך דע"ז דל"ה כמאן דאיתא לאסורא בעיני' דמו ובמאי דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' מא"ס גבי הך דע"ז דף ס"ה ע"א גבי העביר לי מאה חביות במאה פרוטות דס"ל לרבינו דשם לא מהני הולכת הנאה לים המלח כיון דכל זמן דלא גמר הדבר לא נתחייב לו השכירות ועי' בהך דב"ב דף פ"ז ע"א ברשב"ם בד"ה אבל גבי מאה יום במאה דינר כתב ג"כ כן דכל הזמן הוי כמו מציאות אחת ולא נחלק, חזינן דגם זמן לא הוי נחלק, ועי' נזיר דף ז' דמבואר שם ג"כ לחד תירוצא לרבה דמשך זמן הוא מציאות אחת ולא מופרד וזה תלי' בהך דתמורה דף י"ח ע"ב בגירסת רש"י שם גבי אם שייך לומר גבי עשה דרגל א' אם אח"כ עובר בכל יום ויום בעשה כמו גבי בל תאחר דמבואר בר"ה דלאחר ג' רגלים עובר בכל יום ויום, ועיי' בר"ה בבעל המאור דלא ס"ל כן ובירוש' דר"ה הוי זה בעי' דאיפשטא אם בין רגל לרגל אם עובר על העשה ע"ש דפשט דלא עבר, והגדר אם כל היכא דהתו' נתנה זמן אם ר"ל דהחיוב מתחיל מיד רק דיש לו תשלומין כל הזמן שנתנה לנו התורה או דכ"ז שלא עבר הזמן אין נ"מ לנו וזה בעצם מחלוקת בירושלמי פ"ג דקידושין גבי מקדש מעכשיו ולאחר ל' יום עיין שם וכבר כתבתי בזה ועיין בהך מחלוקת דחגיגה דף ב' גבי תשלומין דראשון או תשלומין זה לזה ובירוש' שם יש עוד שיטה דלא הוי כלל תשלומין רק מציאות אחת ע"ש וכן נ"מ גבי גדר תמיד אם החיוב בכל יום ויום פרטי, השמטה במ"ש בגדר דהיכא דכתיב פרט זמן כמו בתמיד כל יום הוא מציאות בפ"ע וזה ר"ל בברכות דף ס"ג ע"ב תדע כו' וערב א' לא קרא כמו שלא קרא כו' ומה זה ועוד מה מדייק ערב אך כך דקמ"ל דק"ש היא בכי"ו מצוה פרטית לא חלקית וכ"כ בזה בח"א גבי ת"ת כה"ג דאין עליו חיוב מיום לחבירו ולכך חל בגדר נדר בהך דנדרים ד"ז אשכים כו' דעל ת"ת דלמחר אין מוזהר כעת ע"ש במ"ש בהקדמת דברי רבינו וה"נ ר"ל כך דביטל כל המצוה אך מ"מ מצות יצ"מ הוה כל היום רק חלקיי ולכך נקט ערב כמ"ד אין מזכירין. ע"כ השמטה. להקריב א' בבוקר וא' בערב או זה חיוב תמידי שבכל יום יקריב שני תמידים השמטה-במ"ש בגדר תמידין אם הם דברים חלוקים פרטים או חיוב תמידי, ועי' בהך דמנחות דף מ"ט גבי תמידין דלמחר ומוספים דהאידנא חזינן משם דגם עכשיו יש חיוב שיהי' למחר תמידין וכבר כתבתי מה דמבואר בירוש' ברכות פ"ד דצריך לשם היום חזינן דהתמיד חיוב של היום הפרטי ועי' מנחות דף צ"ט ע"ב גבי תורה, ועי' עירובין דף ס"ה גבי יזיף ופרע ובסוכה דף כ"ז ע"א מבואר דלא מהני השלמה היכי דהוי חיובים נפרדים, ועי' בירוש' ר"ה פ"א גבי שלמה שנתו בעצרת גבי גדר דבל תאחר דמוטל עלי' חיוב בתחילה שלא יבוא לידי בל תאחר חזינן דזה דבר נמשך ולכך קיי"ל דלאחר ג' רגלים עובר בכל יום בבל תאחר וכה"ג גבי עשה דרגל א' עי' רש"י תמורה די"ח ע"ב דגם זה עובר בכל יום ויום, אך בירוש' ר"ה פ"א הוי זה בעיא ועי"ש בבעל המאור בפ"א דר"ה דמבו' שם דלא עבר וכ"כ בזה. ע"כ. וכבר כתבתי בזה דנ"מ במה שכת' הירושלמי ברכות פ"ד דצריך להקריב את התמיד לשם היום ואם עבר והקריב שלא לשם היום ההוא אם זה נקרא שינוי, ומה זה, ועיין זבחים דף ז' גבי תודה ששחטה לשם תודת חבירו והוי שם מחלוקת ועיין שם ברש"י ותוס' דהוי בגדר שינוי קודש, אך אם נימא דתמיד הוי כלל, לא פרטי, אז הוי כמ"ש רבינו בהל' שגגות פ"ג הל' ג' גבי הפריש חטאת על חלב שאכל אמש כיפר כו' ור"ל דכיפר על חטאת שהפריש, וזה ר"ל רבא בדף ז' חטאת ששחטה לשם חטאת אחר כיפר, ואתי שפיר מה שהקשה שם התוס', וחטאת דם ששחט לשם חטאת חלב אז פסקינן דפסול ואם שחט חטאת חלב לשם דם אז י"ל דכשר ולא עלה, ועיין בפי' המשניות כאן בריש פ"א דזבחים במה שאמר וצריך שתדע כו' לשם אותו החטאת, השמטה במ"ש בפיה"מ לרבינו רפ"א דזבחים דשם של קרבן ציבור אינו ניקבע רק בשעת שחיטה וכמו הך דזבחים דף וי"ו ע"ב סכין מושכתן כו' וע"ש ברש"י ותוס' גבי תמידים שלא הוצרכו לציבור ור"ל דאף דאנן קיי"ל במנחות דף ק"א דטהורים אין נפדין ושמואל לשיטתי' אזיל דס"ל שם ובירוש' יומא פ"ה דטהורים נפדין ולדידן צריך גם הטעם דלב ב"ד מתנה וכ"כ במ"א דלמאי שכתבו התו"י יומא דף מ"א דהא דקיי"ל דאין הקינין מתפרשות קאי גם אשאר קרבנות דלא כמ"ש התוס' נזיר דף כ"ז ע"א ובזבחים דף ס"ז ע"א ד"ה חטאת, וא"כ לפ"ז גבי קרבן צבו' אם לא נימא דהגזבר הוה כבעלים, עי' בירוש' רפ"א דתרומות, ומעשרות פ"ה וא"כ ע"כ קודם השחיטה לא איקבע ובאמת נראה דמה דמבואר בפסחים דף ע"ג וכ"מ בזה גבי אשם שניתק לרעיה כו' ע"ש בתוס' וברש"י אם זה מן התורה או רק מדרבנן, ובאמת כך דהנה זה מחלוק' בתמורה דף כ' ובשבועות דף י"ב אם הוה עולת יחיד או עולת ציבור ר"א ורבנן, ומבואר בתמורה דף י"ג דר"ש ס"ל כר"א דלנדבת יחיד ובהך דזבחים דק"ג דמשמע שם להיפך וכן בפסחים דף ע"ג דשם קאי לר"ש, ועי' מנחות דף ד' ע"א ובתו"כ פ' ויקרא דבורא דחיבא פ' יו"ד דיליף שם ג"ש אשמו אשמו דמותרו לנדבה ואח"כ יליף שם היקש אשמו מחטאתו דמותרו לנדבה ור"ל דרק לקרבן ציבור כמו מותר חטאת וכמו מדרש יהוידע הכהן דשקלים וזבחים וכ"מ, ור"ל כך דמן התורה לר"ש ולר"א סתם אשם שנעשה מותר אם הקריבו אותו הוה כמו עולת יחיד, אך אם ניתק מפורש והמשיכו לעולת ציבור הוה לעולת ציבור, ובזה א"ש הסתירו' אף לר"ש ור"א וכן מוכח ל' רש"י פסחים דף ע"ג וזהו כוונת התו"כ בפ' צו בפ' ד' פ"ח על קרא דישחטו אמר שם ריבה כאן שוחטים הרבה אף הגרים אף הנשים כו' ואח"כ אמר אין לשון שחיטה אלא משיכה שנאמר זהב שחוט ועי' חולין דף ל' ע"ב ואח"כ אמר ר"א אומר מכאן לעולת ציבור שלא תהא שחיטתה אלא בצפון ולכאורה מה שייכות דרשות אלו לכאן, וגם זה מבואר בכ"מ דשחיטה כשירה בזר אך כך דהנה מקרא דאשם הוא במנחות ד"ד וכ"מ יליף אשם שמתו בעליו דניתק לעולה ע"ש. והנה למ"ש לר"א סתם הוא עולת יחיד, אך מ"מ אם המשיכו מפורש בשעת שחיטה נעשה עולת ציבור וסלקא דעתך לומר דאף דקי"ל שחיטה בזר כשירה מ"מ צריך כאן שיהיה השוחט עכ"פ מן הציבור בגדר שלוחא דרחמנא, וכ"כ בזה שיטת רבינו דאף דאין תמורה בקרבן ציבור מ"מ לוקה ולא הוה כמו קרבן של אחר בלא רשות עי' בהל' תמורה פ"א ובזה א"ש מ"ש רש"י תמורה ד"ט ע"ב ד"ה מהו שימירו ור"ל לגבי מלקות עכ"פ וע"ש בדף י"ג ע"ב וא"כ צריך דווקא הני דהוו בכלל קהל קמ"ל דהכל כשרים וכ"כ בזה די"ל דזהו כוונת הגמרא תמורה דף ב' ע"ב דס"ד דאשה כי עבדא תמורה לא לקי' ור"ל בקרבן ציבור דהרי אשה אינה שוקלת עי' שבועות דף י"ד ע"א וכן זה ר"ל התו"כ אין לשון שחיטה אלא משיכה כמ"ש שמושכו מן אשם לעולת ציבור, וזה אמר ר"א מכאן לעולת ציבור שהשחיטה בצפון ובזה א"ש דברי רש"י ז"ל בחומש ויקרא פ' ז' פ' ב' ע"ש ור"ל כמ"ש, ונ"מ ג"כ כמ"ש מ"ש התוס' מנחות דף ע"ח ע"ב גבי שוחט תמיד על חמץ דאם יש לא' מישראל חמץ אינו עובר, חזינן דס"ל דבקרבן ציבור אין לפרט שם בו, ומדברי רבינו בהל' תמורה בפ"א נראה להיפך דפסק דלוקה וכ"כ התוס' זבחים ד"ד ע"א ד"ה וישנם, וצ"ל דנ"מ בין גדר פרט לגדר ציבור בהתואר, ועי' בר"ן נדרים דפ"ד ע"א דפליג שם עם הריטב"א גבי מודר הנאה מבני העיר אם אסור גם באותן שבאו אחר זה, ר"ל דהתואר ישנו אבל הפרטים אינו והתואר לא נשתנה, וזה ר"ל הך דיומא דף נ' גבי מקופיא, ובהוריות דף וי"ו גבי מת א' מן הציבור ע"ש אף דמה שייך בזה מיתה דהמציאות לעולם יש, וכמבואר שם ועי' בתו"י יומא דף נו"ן ותוס' מעילה ד"ט ע"ב וכן שם גבי מת אחד מב"ד דכיון דהכפרה הוא על הב"ד התואר וכמבו' ב"מ דצ"ו ע"ב וכ"כ רש"י גיטין דף ל"ז ע"א ד"ה דתפסי דגבייהו לא שייך לא יגוש, ור"ל כך דזה רק על התואר ועי' נדרים דף מ"ח ע"א גבי כותב חלקו לנשיא ובגיטין ד"ל ע"א גבי מפריש עליהם בחזקת אותו השבט ר"ל ג"כ כך, דהתואר לעולם ישנו, ועי' עירוכין דף ל"א ע"ב גבי בתי ערי חומה דיצא הקדש שאין לו דורות, וכ"כ בהך מחלוקת דברכות ד"נ דריה"ג ור"ע גבי ציבור אם יש נ"מ בין הרבה למעט ע"ש, ובנדרים דף ס"ה ע"ב ודמ"ח ע"א ע"ש גבי דברים של אותה העיר, והנה עי' במכילתא פ' בשלח גבי שבועה שהשביעה יוסף דאמר שם דאח"כ השביעו בניהם לבניהם וכו' א"כ חזינן דהוה רק בגדר פרטי לא בגדר ציבור תוארי ועי' בהך דשבועות דף ל"ט גבי שבועת מרע"ה לישראל, ועי' בהך דיבמות דף ע"ט ובירוש' פ"ד דקידושין דמרע"ה גזר רק לאותו הדור, והגדר בגדר ציבור מציאת תוארי לא חל רק על ישראל לאחר מ"ת ורק כשהן בא"י ועי' נזיר דס"א ע"ב דגבי ב"נ ליכא גדר קהל ולכך אף מרע"ה בתקנה שתיקן כיון שלא נכנס לא"י לא הי' יכול לגזור לדורות ולכך לא גזר רק לדורו, ועי' בירוש' פ"ד דקידושין הובא בתוס' ב"ב דקכ"ב דאף לימוהמ"ש יהיו אסורים ועי' ב"ב דקכ"א גבי שבועה בימי פלגש בגבעה אם נשבעו סתם הוי לעולם ועי' גיטין דף ל"ו ע"ב גבי פרוזבול, וכ"כ במ"א דזה הגדר בפסחים דנ"ד וכ"מ דאין ת"צ בבבל, וכן הך דעירוכין ד"י ע"ב אין אומרים הלל על נס שבחו"ל, דציבור לא הוי רק בא"י וכן הגדר מה דמבו' בברכו' נ"ח אין אוכלסא בבבל, וזה ר"ל ג"כ הך דעירוכין דף ל"ב ע"ב גבי גדר סוכות וגדר קדושה שניה וגדר ביטול יצרא דע"ז דא"א בלא זכותא דא"י ור"ל גדר צורה בלא חומר תואר בלא עצם קדושת אויר, עי' זבחים דנ"ד וס"ב ע"א ובתוס' דס"א ע"ב דאנשי כנה"ג הפרידו את האויר מן הקרקע במקום המזבח ע"ש ושוב לא שייך ע"ז כמבו' בירוש' חגיגה ורש"י סנהדרין גבי כשפים ועי' במאי דפליגי רבי' והראב"ד בה' תשובה פ"ח בענין לאחר תחה"מ וזה מחלוקת תנאים בזבחים דקי"ח ע"ב ע"פ בין כתיפיו שכן. אך נ"מ בין קרבנות שהם קבועים כמו תמידים ומוספים או רק סיבה כמו הך דהוריות ד"ו הנ"ל דרק סיבה וכן נ"מ לפמ"ש התוס' שבועות דף י"ד היכי דאין מעות בלישכה וצריך לגבות מפרטים לתמידים ולמוספים אז י"ל דיש חלק לכל א' וכמו גבי פר העלם דבר למ"ד בתחילה מגבים הוריות ד"ג ע"ב ומנחות דנ"ב וכ"כ בזה דלמ"ד דפר העלם לכל שבט, אם הגבי' היתה לכל שבט לקרבנו או גבו מכל הציבור לזה השבט, עי' בירוש' הוריות גבי סמיכה ובדברי רבינו בה' שקלים, וכן מי שלא חטא ג"כ צריך ליתן ובגדר הך דב"ב דנ"ה גבי פרדכת מסעיא מתא וכן נ"מ גבי נשים אם צריך ליתן להקרבנות, אם הם בכלל ציבור, והארכתי בזה בהך דתענית דף י"ג ובירוש' שם גבי עוברות ומיניקות ולא נקט סתם חולה רק משום דאינן בכלל ציבור לזה ובירוש' ע"ז פ"א נשי דפלחי ובמ"א אבאר, וכן בהך דחגיגה ד"ו דבמדבר הי' הקרבנות קרבים משבט לוי ואיקרי קהל עי' בהוריות ד"ו וביומא ד"נ ברש"י ומ"מ ודאי הי' שייך לכל הציבור, ולכך מבואר ב"מ דף נ"ז ומנחות דף צ' דאין ריבית להקדש, דכ"כ דעיקר איסור ריבית הוא בעת השעבוד עי' ב"מ דף ס"ב וב"ק דף ל' וב"ב דף צ"ד ולהקדש לא שייך שעבוד דאין זה דבר המסוים, וכ"כ דלכך השמיט רבינו בהל' שאלה הך דב"מ דף צ"ו גבי טבח דהוי שאילה בבעלים ומ"מ בהל' שכירות פ"י פסק דמסלקינן לי' משום פסידא דלא הדר ע"ש בהשגות, אך ר"ל דאין עליו שום שעבוד וחיוב לשלם אם הפסיד כיון דלא שיעבד עצמו בפרטים ולדבר מסוים, דכל שעבודים צריך דווקא בדבר מסוים וכמ"ש רבינו בהל' מלוה גבי ערב ובהל' מכירה וכ"מ, ועי' ב"מ דף ק"ו ע"א בתוס' ד"ה לניסא ע"ש, וזה ג"כ הגדר דיומא דף פ"ו ע"ב צריך לפרט ובהך דעירוכין דף כ"ג וגיטין דף ל"ה ע"ב גבי היתר חכם ואכ"מ, עכ"פ הא דב"ק דף צ"ט גבי טבח אומן דבשכר חייב זה רק ליחיד ולא לציבור וא"כ פטור והוי פסידא דלא הדר ולכך מסלקין, ועי' ב"ק דף כ"ג ע"ב גבי עיזי דשוקא ותוס' כתובות דף נ"ו ע"ב, וגם השכר רק להתואר לא להעצם ולכך לא נקרא ש"ש וכה"ג מבואר בירוש' כתובות פי"ב במאי דאמר רבי תדור אלמנותי בביתי כו' משום דהבית דהדירה שלו הו' מחמת תואר נשיא ולא מחמת העצם, וה"נ כן והשעבוד הוא רק על הגוף, וכן גבי מ"כ אין עליה' שעבוד עי' גיטין ד"ל ובירוש' שם ועי' חולין דף קל"א ובהך דב"ק דף נ"ו ע"ב גבי שומר אבידה ע"ש ועי' בירושלמי שבועות פ"ח גבי שומר דממעט שם היכא דמסר לו הדבר ליתן במתנה לכל מי שירצה, וע"כ הטעם דצריך לשעבד עצמו לדבר מסוים וכמו גבי לחלק לעניים דפטור אף מפשיעה אף לשיטת רבינו בהל' שאלה פ"ה הל"א ולא כמו גבי קרקע והקדש ועי' במ"ש הר"נ ז"ל בנדרים דף פ"ח ע"ב דכל זמן שלא נטלה הדבר לצורך עדיין אינה שלה עי"ש ובאמת נ"מ במי שאמר לחבירו שיכול ליתן חפץ למי שירצה אם יכול הוא בעצמו לזכות בו, ועי' בהך דגיטין דף כ"ד ובמה שכתבו הראשונים ז"ל הובא בהה"מ בהל' אישות פי"ז ובהל' עירובין פ"ו הל"כ שהעושה שליח למכור קרקע שלו אין השליח יכול לקנות לעצמו וזה ר"ל הך דב"ק דף כ' ע"ב וב"מ דכ"ו ע"ב גבי גזבר וגבי מציא' אם לאחר הגבהה יתכוון לגוזלה דממי גוזלו כיון דידו משועבדת כו'. עכ"פ השעבוד צ"ל לדבר מסוים ולכך קיי"ל בקידושין דף ט"ו דהענקה לא שיי' שעבודא דר' נתן עי"ש דזה רק תואר וכבר כתבתי דלא שייך דבר מסוים בעניים דזה איננו תואר עצמי מלבד אם מיקץ קייצי כבהך דב"ק דף צ"ג דאז אף אם יתעשר כבר זכה בחלקו והגדר הוא כמו שכתבתי כבר בכל דבר הכולל אם הוא עצם אחד או מחובר מפרטים. ובזה יש לבאר הך דברכות דנ"ח ע"ב גבי עובדא דר"פ ור"ה ברי' דר"י ורב אחא ברי' דר' איקא דבריך עלייהו ויהבו בי' עינא ומת, וע"ש ברמב"ן במלחמות ור"ל כך משום דזה רק בגדר תואר אוכלסא והנה עי' ביבמות די"ד דלכך ס"ל דעשו ב"ש כדבריהם משום דמחדדי טפי אף דב"ה רובא וא"כ חזינן דס"ל דאזלינן בתר הצורה אף דבהעצם הוי מיעוטא, ועי' בס' תורת האדם להרמב"ן כה"ג גבי חולה ביו"כ, והנה ב"ש אזלי לשיטתייהו בכמה מקומו' דס"ל דהצורה הוא העיקר, ע' בגיטין דף פ"א גבי כותב גט על תנאי דפוסל לכהונה אפי' לא נתקיים ועי' חולין דף קל"ו ע"ב ובתוספ' תרומות דב"ש ס"ל דאזלינן בתר מרא' גבי תרומה דהוה כמו שני מינים, ועי' במאי דפליגי בסוף עוקצין ב"ש וב"ה דלב"ש קצח פטור מן המעשרות והטעם דס"ל דהעיקר הוא הריח וזה ריחו קשה ברכות דף מ' וזה ג"כ הגדר דפליגי בחגיגה דף י"ב דשמים נבראו תחילה לדעת ב"ש ור"ל דהצורה היא העיקרית וכן זה הגדר דיבמות דף י"ג ע"ב גבי צרת ערוה דערוה אבראי קיימא ע"ש דף מ"ד ע"א. עכ"פ כאן נמי חזינן דר"א ברי' דר' איקא דאחשבינהו כמו אוכלסא ובריך עלייהו ברוך חכם הרזים ס"ל ג"כ כך א"כ ס"ל כב"ש ולכך נענש כמבוא' בברכות דף י"א ובמ"א אבאר בזה, ועי' בתו"כ פ' אמור דקרבנות של ציבור אין כופין, ור"ל דרק שקלים דהתורה צוותה שכל יחיד צריך לשקול קיי"ל דממשכנין וזה שייך רק להפרטים ולא בצורה מינית ונ"מ כמ"ש אם נאבדו השקלים אז צריך כל א' למסור לציבור לצורך הקרבנות ומרצונו. וכה"ג ס"ל לב"ש ב"מ דף מ"ג ע"ב גבי אם חישב לשלוח יד בפקדון דנתחייב ע"ש ומיירי שהפקדון מונח ברשות הנפקד וכמבו' בירו' רפ"ח דשבועו' ומשו' דעי"ז כלתה שמירתו עי' ב"ק דף ק"ח ע"ב ודף קי"ח ע"ב וגיטין דף י"ד וכ"כ דמבואר בכ"מ עי' ב"ב דף פ"ה דרשות המפקיד שהפקדון מונח שם שייך להנפקד וע"י מחשבתו שכלתה שמירתו ונעשה רשות הנפקד והוי זה בגדר משיכה צורית וב"ש לשיטתייהו כמ"ש. ע"כ השמטה. ועיין בלשון רש"י מנחות ד"ג ע"ב דמ"ד דחטאת חלב לשם חטאת דם כשירה מ"מ לא עלתה, וכשיטת רבי' בהל' פסולי המוקדשין פט"ו הל"ט גבי שחטה לשם מת כשירה ולא עלתה, והוי כמו לשם חולין וכן ס"ל לרבינו בהל' ק"פ גבי פסח אם שחטו לאוכליו וזרק דמו שלא לאוכליו אף דכשר מ"מ לא עלתה דהוי כמו לשם מת בחטאת, וכבר כתבתי בסתם גבי פסח וחטאת אז כשר ועלה כו' אך מ"מ לא כיפר, וכן בפסח אף שיצא ידי פסח מ"מ מצות הפסח לא קיים, וגבי פסח נ"מ דיש לומר דפסח כזה לא דוחה שבת דהמצוה לא קיים והארכתי בזה אם הדחי' שדוחה שבת הוא החיוב או המצוה, ונפקא מינה לדרך רחוקה למאן דאמר דתבוא עליו ברכה פסחים דף צ"ב ע"ב אם חל ערב פסח בשבת וכן לגבי מילה אם החיוב דוחה שבת או המצוה ונ"מ לאשה לדידן דפסקינן דמילה כשירה בנשים אם מותרת למול בשבת דחיובא ליכא ומ"מ המצוה נתקיים על ידה וכן נראה במה דמבואר במנחות דף ע"ח ודף מ"ז ודף מ"ח וביצה ונזיר דכבשי עצרת אם שחטן שלא לשמן לא עלו ועיין שם דף מ"ט זה רק בהשני כיבשי עצרת כמבו' שם אבל ז' כבשים אם שחטם לשם אילים או אילים לשם כבשים יש לומר דעלו דהוי כמו חטאת לשם חטאת אחר כמ"ש, אך יש לומר דמ"מ אם הי' שבת לא דחי וכמ"ש גבי חטאת ופסח ויש לומר דזהו כוונת התוספת' הובא בתוס' מנחות דף מ"ט ועיין בירוש' פסחים פ"ו וכוונת רבי' בפי' המשניות רפ"א דזבחים מה דמחלק בין קרבן ציבור לשל יחיד בשלא לשמן כבר כתבתי דבאמת מפרש כפי' הערוך בתוס' שבועות דף י"ב וכ"מ דקרבן ציבור כל זמן שלא נשחט אין עליו שם פרטי כלל וא"כ ממילא לא חל עליו הגדר דחטאת פסול שלא לשמה, וכן באמת הך דתמורה דף ט"ו ודף ט"ז גבי דלא שייך הני ה' חטאות בחטאת ציבור ג"כ מטעם זה, דעדיין אינה חטאת כלל ואף דמ"מ נ"מ גבי שעיר של יו"כ דכבר נתקדש ע"י הגורל בזה כבר חל שם חטאת, וכן גבי פר העלם דבר וזה ג"כ אף דהם של ציבור מ"מ תלי' במה דפליגי במנחות דנ"ב ובהוריות אם באים מתרומת הלשכה או אם גובין מכל הציבור, ועיין בירוש' הוריות פ"ב דס"ל דלא כמ"ש רבינו בהלכות שגגות פי"ב דהכפרה הוא על הב"ד לכו"ע אף לדידן דסבירא לן דמייתי י"ב פרים דלא כר"מ, ועיין בהוריות ד"ז ע"א במשנה דנקט שם שאין ב"ד חייבים ועי"ש אם זה רק לר"מ או גם לדידן ועיין שם ד"ג ע"א בהך בעי' אם מת הב"ד קודם שעשו רוב ונתמנה ב"ד אחר, ור"ל ג"כ אם הכפרה הוא על הפעולה או על ההוראה, ולשיטת רבינו העיקר הוא על ההוראה, ר"ל התשובה של החטא, וכבר כתבתי דבאמת זה תלי' הך דנדרים דף ל"ו וכ"מ גבי תורם משלו על של חבירו אם טובת הנאה של התורם או של בעל הכרי וכן גבי תמורה אם המתכפר או המפריש, ועיי"ש בירושלמי בנדרים דתלי' זה בזה ור"ל הגדר אם הנתינה לכהן וכן גדר התמורה אם זה בהחומר או הצורה של הדבר שהוא העיקר ועיין בירוש' מעש"ש פ"ג גבי טבל של מעש"ש שהי' בירושלים והפרישו עליו מעש"ש מפירות שהם חוץ לירושלים ולא הי' בירושלים וכן להיפך אם עשה כל הטבל שהי' בירושלים מעש"ש על פירות אחרים שלא היו בירושלים אם יכול לפדותן, וברש"י חולין דף קל"א גבי אם הפקיד טבל אצל כהן דזכה בהמתנות שלא הורמו עדיין איך הדין אם הפריש ע"ז הטבל ממ"א אם הוי כמו זכי' או לא ועיין בתוספתא מעש"ש ועירוכין דמבואר דהפדיון של הקדש ומעש"ש הוי כמו משיכה דהוי כמשכן מרשות הקדש לרשות הדיוט וכן כתב רבינו בפי' המשניות ספב"ת דמעש"ש גבי הך דמקומו מושכר לו דהוי כמו משיכה, ועיין תוספ' ב"ב דף ע"ו ורש"י גיטין דע"ז ע"ב גבי גט ע"י קנין אגב ור"ל דהוי כמשיכה ואתי שפיר מה שהקשה שם הר"ן ועיין זבחים דף ע"ז ומנחות דף מ"ח גבי חולין בעזרה כה"ג היכא דפדה מבפנים, אך שם יש לומר דצריך גדר כניסה זבחים דף פ"ב ע"ב ודף צ"ב ע"ב גבי דם בצוואר בהמה ושבועות דף י"ז. עכ"פ גבי פר העלם דבר שפיר חל עליו שם חטאת קודם שחיטה ועיין הוריות דף ו' מה דאמר שם גבי שעיר ר"ח לא מייתי מציבור ור"ל מתרומ' הלשכ' לא כפירושם רק קאי אההבאה דזה רק מתרומת הלשכה ואין שם פרט עליהם כלל, ועי' בתוס' זבחים דף ח' ע"א ותו"כ פ' ויקרא דצריך קרא גבי פר העלם דבר שפסול שלא לשמו אך שם י"ל אשאר עבודות וטעות סופר שם בתו"כ, וכן גבי שעיר הפנימי מבואר בירוש' פ"ו דיומא ופ"א דשבועות דלזה מהני מה שאומר הכה"ג לה' חטאת שלא ישתנה לקרבן אחר דזה הוי נצחי, וכה"ג אמר בירוש' פ"ב דסנהד' גבי כה"ג שחטא מה אני כו', מגמר' דילן ביומא ס"ב וס"ד ושבועות דף י"א וי"ב לא משמע כן והירוש' מפרש דהך ועשהו וכן הוא בתו"כ דר"ל מה שכה"ג אומר לה' אך באמת לפי הנראה בירוש' פ"ב שם דזה ר"ל הך דיומא ד"מ וקידושין דף י"ד ואין ד' עושהו חטאת. וכן גבי שני כבשי עצרת מבואר בתו"כ פ' אמור דצריך שתהא הזביחה לשם שלמים ור"ל דאף דהא קבעי' תנופה קודם השחיטה כמבואר מנחות דמ"ו מ"מ המצוה שיהא מפורש לשם שלמים ועיין בדברי רבינו בהלכ' מעשה"ק פ"ה דדייק שם דסתם כשר בעולה ושלמים, אך י"ל דמ"מ בקרבן ציבור צריך מפורש לשמן אף דקבעי' תנופה וי"ל דגם עקירה בטעות אף דלא הוי עקירה כמבואר פסחים דע"ב ומנחות דף מ"ט וכן פסק רבינו בהלכ' פסולי המוקדשים מ"מ המצוה לא קיים, ועיין בתוספת' פסחים פ"ה ובדברי רבינו בהלכות שגגות גבי עולת תמיד וקרבן ציבור וכן גבי חטאות ציבור ששחטו שלא לשמן חייב קרבן ומ"מ יקריב אימרים לערב וכשיטת הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל ומ"מ חייב קרבן או דמיירי בעוקר וכמבואר פסחים דף ע"ב ורק באומר מותר עי' בירוש' פסחים שם ומנחות דף מ"ט ובזה לא שייך עשה מצוה ע"ש בירוש' או דגבי קרבן ציבור לא עדיף מסתם ועיין ברש"י זבחים דף קט"ו דגם חטאת כשר סתם אך זה רק משינוי קודש אבל לא בעלים, ועי' ברש"י עירובין דף ל"ז ע"א ד"ה לאיזו ע"ש ברש"י ותוס' ורש"י ותוס' זבחים דף ע"א ע"ב וספרי פ' קרח דאם אינו יודע לשם מי זרקו הרי זה חטא, והנה באמת גבי שלמי ציבור שלא לשמן דכשרים ולא עלו ולא קידש הלחם כמבואר במנחות דף ע"ח ודמ"ח מ"מ מה שמם עליהם, וכן בחטאת כה"ג, ועיין תוס' מנחות דף פ"ט ע"ב דגבי תמיד י"ל דהוי עולה לקיץ המזבח אבל בשלמים לא שייך זה וצ"ל דזה יהי' בטלים להני שיבואו לשמן, ולכך מבואר בתוספת' דמנחות דהלחם שלהם כשר לכבשים אחרים ואף דיש סברא בגמר' דהוקבעו בתנופה ע"ש דף מ"ו ועיין זבחים ד"ו ע"א גבי שלא לשמו מכח לשמו ובמ"ש הת"י יומא דף נו"ן ע"ב גבי תמורת הפסח דהוי מציאות אחת עם הפסח, אבל אם חל ע"פ בשבת לא דוחה התמורה וה"נ גבי כבשי עצרת כה"ג כיון דלא יצא המצוה ולכך חייב חטאת ועיין תמורה דף כ' ע"ב אין אדם מתכפר כו' ובתוס' זבחים דף ס"ח ע"א גבי חטאת העוף ורש"י שם דף פ"ב ע"א גבי הני דאם עלו לא ירדו, והנה באמת לפי מאי דמוכח לשיטת רש"י תמורה די"א ע"א ודף כ"ה ע"ב גבי למ"ד וולדי קדשים במעי אמן הן קדושים והוא דבר בפ"ע, מי התיר בשר העובר לאכיל' ועי' תוס' חולין דף ע"ה ע"א דצריך מיעוט לקרא דאין מקריבים להאימרים של העובר או משום מחוסר זמן להקרבה עיי' זבחים די"ב ותמורה דף יו"ד דלגבי הקדש לא הוי מחוסר זמן ולגבי הקרבה הוי מחוסר זמן, וכמו ליל ח' דחולין דף פ"ב דלהקדיש מותר ולהקריב אסור מחמת מחוסר זמן, חולין שם וזבחים שם, ודלא כרש"י שבת דקל"ו, והגדר דלילה של יום של מחר הוי כמו שהלילה ג"כ מיום של מחר, וזה רק בזמן שהי' על הדבר מקצת יום, אבל אם עי"ז לא יהי' לו היום אז לא חל על הלילה שם היום, וזה נ"מ בין הקדש להקרבה, וכן גבי מקצת הלילה ככולו גבי אבילות וגבי ספירה, פסחים פ"א, מגילה כ' נזיר ט"ז נדה ע"ב, השמטה גבי גדר זמן דיש זמן שהוא נקודה ויש זמן שהוא שטח דבר המצטרף זה לזה ולקמן אבאר בדברי הירושלמי פ"ג דקידושין שכתבתי גבי אם קידשה מעכשיו ועד ל' יום אם כל רגע ניתוסף להגמר או שברגע האחרונה אז נגמרה ועי' בירוש' שבועות פ"ג גבי נשבע על הככר שיאכלנו היום ובאמצע הזמן נשרף הככר דלוק' אם לוק' מיד או לאחר שיעבור היום כיון דשוב לא יהי' הזמן חל על הככר כיון שהככר אינו ועי' בר"ן נדרים ד' ס"א ע"ב ודף ס"ג גבי קבע זמן למשתה בנו אם הקבלה הוא על הדבר או על הזמן וכבר כתבתי בזה בח"ב על הך דברכות דף כ"ח שינוי הלשון בגמ' גבי מתפלל תפלת מוסף לאחר הזמן דנקט שם לישנא דתברא וגבי מנחה נקט לישנ' דצערא משום דנ"מ אם הזמן שיש להדבר הוא בגדר תשלומי' זה לזה או דבר נמשך זה הזמן בעצמו ונ"מ אם נאנס אח"כ ועי' מ"ש הנ"י פ"ד דב"ק ב"ק על דף כ"ב ובגדר מ"ש רבינו בהל' קר"פ גבי פסח שני וע' תו' שבועות דף כ"ח ע"א וכ"כ בזה בלשון התוספת' ברכות פ"ו גבי תפילין דנקט שם מאימתי מניחן בשחרית לא הניחן בשחרית מניחן כל היום ומה ר"ל בזה ועי' תוס' סוכה דף מ"ה ע"ב ודל"ט ע"א בד"ה עובר וסנהדרין דף פ"ח ע"ב אך לפי מ"ש בח"א דיש נ"מ בין של יד לשל ראש, דשל יד המצוה הוא ההנחה ושל ראש המצוה הוא שיהיה מונח עליו וכל רגע ורגע הוא מקיים המצוה, ועי' שבת דף קנ"ג ע"א ושמן כו' ועי' בתוס' שבת דף קל"א ע"א גבי מילה כה"ג ועי' בזבחים דנקט שם גבי מנחה ומוסף דכיון דמטי זמן מנחה כמאן דשחיטו תרווייהו ובאמת שם בגמ' גבי שלמים וחטאת דשחטינהו לתרווייהו דיש שם מחלוקת דרבינו עם רש"י ז"ל ועי"ש בתוספות אם ר"ל דשחטן בב"א או אף בזה אחר זה אך מ"מ כעת הם שחוטי' וא"כ לשיטת רבינו דרק אם שחטן בב"א א"כ לפ"ז איך אמר שם דמנחה ומוסף שבא זמן המנחה הוי כמאן דשחיטו תרווייהו הא המוסף הגיע זמנו תחלה וע"כ דהזמן שלו הוא נמשך, לא תשלומים, ועי' פסחים דף פ"א וכ"מ גבי מחלוקת דר"י ורבנן גבי זב וזבחים דף צ"ט ע"א גבי אונן שטבל דמוכח שם דאנינות כל היום מתחדשת מהלשון דחוזר' עליו וכה"ג כתבתי בהך דר"ה דל"א גבי האיר המזרח מתיר אם ר"ל זה הזמן או כל היום וכל רגע ורגע ונ"מ כגון אם בזמן שהאיר המזרח היה המקדש קיים ואז דווקא עומר לחד תנא ואח"כ קודם ההקרבה חרב בהמ"ק מתי יהיה ההתרה ועי' תוס' פסחים דף נ"ה ע"א גבי שבולת ובירוש' סוף יומא גבי כפרת יוהכ"פ ועי' תוס' ב"מ דף קי"ב גבי לאו דבל תלין ותוס' ריש חגיגה אם שייך דיחוי בשעות ועי' תוספ' פסחים ספ"ב גבי מצה נקט ג"כ משתחשך לא אכל משתחשך אוכל כל הלילה וכ"כ בזה דאכילת מצה הוא דבר נמשך, ועי' במאי דפליגי הבבלי עם הירוש' דגמ' דילן בברכות דף ס' ע"ב ובר"ה דף כ"ו קרא לקריאת הגבר גדר בינה ובירוש' ברכות פ"ט קרי לי' חכמה חכם הרזים ומשום דזה ידוע דחכמה הוא עצם הדבר ובינה הוא התחלקות לפרטים לטעמים ולסברות עי' בירוש' פ"ט דסוטה משמת ר' יוסי פסקה הבינה וזה ר"י נימוקו עמו עי' רש"י עירובין דף נ"א ועי' מנחות דף כ"א גבי מלח טעם כבינה ע"ש בתוס' ועי' בירוש' פ"ד דתענית דר"י היה מבני יונדב בן רכב ע"ש בני שותי מים עי' במכילתא פ' יתרו וזה סברא חילוק הדבר ולפמ"ש לעיל גבי קריאת הגבר יש ב' גדרי' א' אילת השחר והב' עמוד השחר ואילת הזמן המעורב ביום ובלילה בערך הרכבה מזגית ועמוד השחר הוא המחלק בין יום ולילה. עכ"פ יש דבר שהיום הוא נקודה, לא מתחלק, ועי' פסחים ד"ב היכן מצינו כו' עי' שם וגבי קדשים קיי"ל דשעות פוסלות זבחים דף כ"ה וכ"מ ועי' בירוש' נדרים פ"י ה"י גבי מע"ל של הפרה וברא"ש שם דף ע"א ע"ב. ע"כ השמטה. ועי' ב"מ דקי"א גבי שכיר שעות דלילה מחלוקת דרב ושמואל ור"י ור"ש אך מ"מ לר"ש אם עבר עליו גם כל היום ולא פרע עובר גם על הלאוין של הלילה וזה כוונת הגמ' שם מכאן אמרו כו' ור"ל לר"ש דאז הוי הלילה מציאות בפ"ע כן מבואר בירוש' שם, וגבי עובר כל זמן שלא נולד אין הזמן שלו נחשב אבל מ"מ אין עליו שם זמן וגבי הקדש קרבן האיסור רק שלא יהא פחות משמונה וגבי הקרבה צריך שיהא בן שמונה ועובר כיון דאינו בגדר זמן לא הוי פחות מח' אך מ"מ לא הוי ח' ולכך יכול להקדיש אבל לא להקריב ועיין ברש"י זבחים דף י"ד דבמה אין עליו שם חוץ למקומו ודף כ"ו ע"ב אין משום דאין לו מקום כלל או משום דבמה כל מקום מקומו, וזה מחלוקת בשבת דף קל"א אם דבר דאין קביעת זמן אי מקרי אין לו זמן, או כל יומו זמנו ע"ש, ועוד טעם יש שם גבי אימרים של עובר דעדיין אין עליו שם אימרים דאין על איבריו שם פרט, וכבר כתבתי בזה דהך דקידושין דכ"ד גבי סימא עין עובר של שפחתו ויוצא לחירות יש לומר דהוי רק בגדר שאר ראשי איברים לא עין דעדיין אין שם עין עליו, וע"ש בחולין דף ע"ד גבי הושיט ידו כו' אך נ"מ גבי במה דקיי"ל בע"ז דף כ"ד דעולת נקיבה כשירה לקרבן בבמה אם הייתה מעוברת אם מקריבים גם העובר, דאם מחמת גדר דלא הוי פרטים אימרים לא שייך כאן, דהרי כליל ואם מחמת מחוסר זמן הרי מחוסר זמן והך דזבחים דל"ה ע"ב שם קאי למ"ד וולדי קדשים בהוויתן ר"ל לידה כו' ואתי שפיר מה שהקשה שם התוס' ד"ה הא דלא חשיב שליל לגבי פיגול. עכ"פ מהני הזריקה שלהם לגבי הוולד וכמו הך דמעילה ד"ו ע"ב וד"ז ובזבחים דף קי"ב ובירוש' קידושין פ"ב ה"ז ע"ש ובאמת למ"ד דהעובר חולין איך מהני השחיטה של האם הא נקראת לגבי העובר שחיטה שאינה ראוי' כמבו' בחולין ד"פ ע"ב ע"ש כיון דצריך לזריקה, ואף דבלא שחיטה לא מהני כמבו' שם וזה תלי' אם שחיטת קדשים הוי דבר פרטי וכמו דמבואר דדם סכין מקדשן סוטה די"ד ע"ב וזבחים די"ג ע"ב ומנחות דט"ז ודע"ח ורש"י שם דק"א ע"א דלאחר שחיטה לא מהני פדיון מחמת קידוש הסכין וכן כ' רש"י שבת דף כ"ה ולכך גם הסכין נפסל שנתקבל בפסול עי' זבחים דף כ"ה כיון דאין לו תוך ונ"מ ג"כ אם הדם שיצא לאחר שחיטה קודם קבלה אם יש בו מעילה מחמת דם, עיין מעילה דף י"ב גבי מקיז דם דחייב, וע"ש וברכות דף ל"א ותמורה דל"א ע"ב אי משום הדם או משום הקרבן אך נראה דאף גבי שלמים י"ל דמהני קדושת הסכין להדם דימעול בו קודם קבלה כיון דעדיין אינו ראוי לכפרה, והסכין דהוא כלי שרת קידשו, ובזה א"ש דברי הגמ' במעילה די"ב והרמב"ם שם. ועיין פסחים דס"א ע"ב ומעילה דף ג' ע"ב אם שחיטה הוי פרט או רק לצורך זריקה וקבלה ותוס' מנחות ד"ט ע"א דשחיטה לצורך קבלה מדבעי פנים ור"ל דלמה לא מהני שחיטה בלשכות או באויר העזרה, עיין זבחים די"ד ודכ"ו ודנ"ו גבי לשכות וזה ר"ל ג"כ הגמ' מנחות דמ"ז דבעי' פנים לפני ה', וכן נ"מ אם שחט התמיד בשבת אבל לא נזרק דמו אם חייב חטאת על השחיטה וכמו בהך דשבת דקל"ג ע"ב גבי לא גמר הציצין המעכבים ובירוש' שם אמר בגבי מל ולא פרע דחייב חטאת משום שבת וזה תלי' אם הוי מילה ופריעה שני דברים המעכבים זא"ז או דבר אחד וזה תלי' בהך דיבמות דע"א ע"ב אם הוי זמן שהי' די במילה בלי פריעה ועיין סוכה דנ"ג ע"ב גבי תר"ת וגיטין ד"ס ע"א כיון דאידבק כו', ועי' מנחות דק"ב גבי שחיטה ותוס' סנהד' דל"ה ע"א גבי מיתת ב"ד אם מכפר אף דצריך ג"כ קבורה מ"מ מיקרי המיתה תיקון. עכ"פ איך מהני השחיטה של האם לגבי העובר שהוא חולין, אך יש לומר דנ"מ אם ישאל על ההקדש לאחר שחיטה קודם זריקה, עיין תוס' כריתות דף י"ג ושבועות דף כ"ד ע"ב וקודם זריקה וודאי מהני דעדיין שם הבעלים עליו, ולגבי העובר שהוא חולין הוה כמו שנשאל. עכ"פ לשיטת רש"י מהני זריקה אחת על האם ועל העובר אף דהוא קדוש בפ"ע, ועי' בירוש' יומא פ"ה אם נתערב דם פר כהן משיח ופר העדה הוי כמו מציאות אחת ודי מתנה אחת לכו"ע, ועיין זבחים דע"ה ובזה י"ל הך דזבחים דס"ה ע"א גבי קרבן עוף לאכול כחצי זית כו' ואיך שייך בקרבן א' בעוף אכילה והקטרה אך נ"מ בהנך דבאים שנים תחת א' עיין זבחים ד"צ וביומא דמ"א בהני הוי כאחד בהני ה"א דמצטרף. עכ"פ י"ל דגבי תמורת פסח לשיטת הת"י הנ"ל מהני הזריקה של ק"פ אף על התמורה, ועיין בספרי פ' ראה, ותמורה די"ז ע"ב ודי"ח דצריך גם גבי תמורה זריקה מיוחדת. על כל פנים לילה שייך ליום רק אם יש לה מקצת יום וכה"ג הארכתי בזה במאי דפליגי גמ' דילן תענית דף י"ב ובירוש' שם פ"ב דתענית אם קבלת התענית הוי מן המנחה ולמעלה או בלילה, משום דהירוש' ס"ל דכל תקנת חכמים לא שייך הלילה ליום, עיין תענית דף י"ב ע"ב אספו זקנים דרק ביום ורק לגבי עינוי של אכילה חל גם על הלילה, וגבי יוה"כ מבואר ביומא דף פ"א דצריך כל הני קראי על הלילה בפ"ע ועל היום בפ"ע, וע"ש בת"י גבי שבת ובאמת, במכילת' גם בשבת יש קרא וגבי פורים מבואר במגילה ד"ז דאכלו בלילה לא יצא וע"ש די"ט ע"א גבי פרוז בן יומו ע"ש ברש"י, וירוש' שם דאם גר נתגייר לאחר שהאיר המזרח פטור, השמטה מ"ש בגדר האיר המזרח.

16 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נר מצוה פתח ↗

46 לשונו בח"א לשבת כא: א, ד.: "מעלין בקודש ואין מורידין, פירוש כי ראוי לעלות בקודש, אף כי האחרון הוא יותר מעט מצד עצמו, מ"מ מצד האדם מתעלה האדם באחרון אל קדושה יותר, ולפיכך האדם אשר היה מקבל הנס, היה יותר מתעלה ויותר מוסיף ביום האחרון מן הראשון". נמצא שב"ש סוברים שאזלינן בתר הנותן, וסדר הדברים נקבעו בהתאם, ומצד הנותן רוממותו של הנס הוא בתחילה. ואילו ב"ה סוברים שאזלינן בתר המקבל, וסדר הדברים נקבע בהתאם. ובודאי יש לצרף לכאן את מחלוקתם, שאמרו חגיגה יב.: "בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה, ואחר כך נבראת הארץ... ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחלה, ואחר כך שמים". ודו"ק. וכן כתב באור הנר לגרי"א ווינטורויב שליט"א עמוד מג, וז"ל: "באמת זהו שיטה יסודית לב"ש דאזלינן בתר ההתחלה, ולב"ה בתר מצב היציאה לפועל... וכולו הוא מצד שרשי תכונת נפשם, דב"ש הוא מסטרא דדינא, וב"ה מסטרא דחסד עיין רע"מ זוה"ק ח"ג רמה.. ובמדת הדין אמרו רש"י בראשית א, א 'מתחלה עלה במחשבה לבראותו בדין, ושיתף מדת הרחמים למדת הדין', דהדין הוא הבכור וההתחלה, והחסד הוא היציאה לפועל, והבן".

16 מראי מקומות הערות וציונים על לקוטי תורה פתח ↗

בגמ' איכא פלוגתא: חגיגה יב, א וש"נ.

17 רש"י פתח ↗

שנאמר הבונה בשמים מעלותיו - אלמא עלייה מיקרו:

17 דרך חיים פתח ↗

וכן השמים וארץ הם מיוחדים*, שאין שתוף עמהם כלל. כי צבא השמים וצבא הארץ, אין לצבאיהם שתוף כלל עמהם, כי 'צבאיהם' נקרא, כדכתיב בראשית ב, ד "אלה תולדות שמים וארץ", בראשית ב, א "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". ובודאי אין חבור להם עמהם, אבל השמים והארץ מיוחדים בעצמם. ואין לומר הלא השמים והארץ בעצמם הם מחולקים. דבר זה אין קשיא, כי השמים והארץ הם מתחברים ביחד, כמו העיגול והמרכז שבתוך העיגול*. שלכך אמרו חכמים שנבראו שמים וארץ יחדיו, ואין זה בלא זה, כדכתיב ישעיה מח, יג "קורא אני עליהם יעמדו יחדיו", כדאיתא בפרק אין דורשין חגיגה יב., שאין זה בלא זה, כמו העיגול והמרכז הם ביחד דבר אחד*, וכמו שיתבאר בסמוך שהם דבר אחד ביחד. ולפיכך השמים והארץ מיוחדים הם, והדבר שהוא מיוחד שייך לומר שהוא קנין אל הקב"ה לגמרי, שהרי אין דבר עמהם שתוכל לומר כי עוד יש דבר עמהם.

17 מחוקקי יהודה קרני אור פתח ↗

לז הפסוק הזה הביאו חכמים ראיה לדבריהם חגיגה יב א "וחכ"א" זה וזה כאחת נבראו שנאמר "אף ידי וגו' קורא אני אליהם יעמדו יחדו", וכן כתב המורה בפ"ל מהח' השני "יכבר ידעת ביאורם כי השמים והארץ נבראו יחד, לאומרו "קורא אני אליהם יעמדו יחדו", א"כ הכל נברא יחד ונבדלו הדברים כולם ראשון ראשון" ודעתו שכל מע"ב בקומתן נבראו, בצביונם נבראו, ר"ל בשלמותם ויפים, ואמרם ג"כ שהשמים והארץ נבראו כאחד, ויחשוב שלא היו מלאכות נבדלות בששת הימים, כי ביום אחד ובשעה אחת נברא הכל אצלו, אבל נזכרו אותם הימים במע"ב לרמוז על מדרגת הנמצאים שנעשו כפי הסדר הטבעי, ויעזר ממה שהמשילו חז"ל בזה הענין לזורע זרעים בבת אחת בארץ שיצמחו אח"כ בימים מחולפים זה ליום אחד, וזה לימים, וכתב הרדי"א זהו דעת המורה, והיה זה אצלו סוד גדול מסודות מע"ב, והערים מאוד בהעלמתו, והולך רכיל מגלה סוד הרלב"ג, וגם הנרבוני ושאר מפרשי ספרו, והמה פרסמו דעתו וגילו את סודו, וקודם שאגיד דעתי בזה אודיעך שגם בדברי חז"ל ימצאו מאמרים יותר גלוים בדעת הזה", עיי"ש:

18 רש״ש פתח ↗

גמ' שם קשו קראי אהדדי אר"ל כשנבראו כו'. שם הגי' כשבראן. ותיבת כשבראן שבפי' רש"י הוא ציון לזה:

18 מחוקקי יהודה קרני אור פתח ↗

לט ובדרז"ל חגיגה יב א "מאי יחדו דלא לשתלפי מהדדי", פי' שכל הנמצאים שבעולם הם נקשרים זה בזה, וכבר נקרא האדם אצל חכמי המחקר עולם קטן, ונקרא העולם ג"כ אצלם אדם גדול, לומר שהכל נקשר ומיוחד, ואי אפשר שיתפרק מצוי אחד מאחד, כי כלו נקשר זה בזה:

18 יפה תואר על בראשית רבה פתח ↗

יעמדו יחדו. ובחגיגה פ"ב מתרץ הקרא לב"ש וב"ה מאי יחדו דלא משלפי מהדדי. והנה הראב"ע התעורר על ראיה זו דהכתוב לא קאמר ע"כ על הבריאה כי קרא אותם ביחד ועמדו. כי בטרם שנבראו למי יקרא. וע"כ הכתוב מדבר כי אחרי שכבר נבראו יקראם לפקודתו. והמה כעבדים נאמנים יעמדו יחדו לשמוע בקול ה'. אבל באמת מצינו הפעל קרא גם להוציא מן האין אל היש. וכמו קורא הדורות מראש. וזהו על צד ההעברה שקורא אל האין כאלו כבר נמצא לעשות את מאמר ה'. ויתפרש קורא אני אליהם. לשמים וארץ בדבור אחד מה שאין הפה של בשר ודם יכול לדבר. ויחדו יצאו מן ההעדר אל הויה:

19 רש"י פתח ↗

וטרפן - עירבן:

19 רד"ק על בראשית פתח ↗

שָׁמָיִם לֹא יִמָּצֵא בְּלָשׁוֹן יָחִיד, וְכָתַב אֲדוֹנִי אָבִי זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כִּי פֵּרוּשׁ שָׁמַיִם שָׁם מַיִם, שֶׁאָמַר יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם, וְאָמַר וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם, כְּלוֹמַר שָׁם מַיִם, וּלְהִתְחַבְּרוּת שְׁתֵּי מֵמִי״ן חָסְרוּ הָאַחַת כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ בְּמִלַּת יְרֻבַּעַל מִן ״יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל״, וְנִקְרָא הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים עַל שֵׁם הָרָקִיעַ כְּמוֹ כֵן שָׁמַיִם. וְכֵן בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חגיגה יב: ״מַאי שָׁמַיִם? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא: שָׁם מַיִם״. וּלְפֵרוּשֵׁנוּ קָרָא הָאֵל לָרָקִיעַ שָׁמַיִם, לְפִי שֶׁגַּם הֵם נִמְתָּחִים כָּאֹהֶל וּקְרָאָם בְּדֶרֶךְ הַשְׁאָלָה עַל שֵׁם הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים, וְכֵן ״וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה״ שמות ט:ח פֵּרוּשׁוֹ לָאֲוִיר.

19 מחוקקי יהודה קרני אור פתח ↗

לא וכן בדרז"ל פסחים דף יב בשמי קורה, ועיין בס' השם בשער הראשון מה שכתב הח' ז"ל "יתכן להיות שמים רמז לשני נקודות מחברת השנים הגלגלים הגבוהים הנקראים ראש התלי וזנבו עיין למעלה יהל אור הערה צ, צז וכן כתב הח' ז"ל שמות יב, ו "וככה שמים כי הם שני סדני הגלגל שהם כמו מסמרות נטועים שעליהם משענות הגלגל, וככה "לנטוע שמים" ישעי' נא, טז, וכבר פירשתי בס' השם הנכבד כי שמים מגזרת "שם ישר נכח עמו" איוב כג, ז רמז לשני מקומות", וכן בפי' לתה' קטו טז "השמים אמר ר' משה, כי השמים כמו מקום, ואני כבר פירשתי בס' השם, כי שמים על מתכונת שנים וגזרתו "משם" בעבור שני מקומות בסדן רצונו שני הקוטבים שהם נטועים, וכן כתוב "לנטוע שמים וליסד ארץ" ישעי' נא טז", והרד"ק פי' שמים, שם מים, ולהתחברות שתי ממי"ן חסרו האחת כמו שעשו במלת "ירבעל" שופ' ו לב מן ירב בעל, "ירבשת" ש"ב יא כא מן ירב בו הבשת, "ויקרא אלהים לרקיע שמים" כלומר שם מים, ונקראו השמים העליונים על שם הרקיע כמו כן שמים, וכן בדרז"ל: חגיגה יב א מאי שמים, אמר ר' יוסי בר חנינא שם מים, וכן פי' רש"י ז"ל והרדי"א פי' כי השמים יורה על השכלים הנבדלים למדרגותיהם, והגרם השמימי המתנועע הראשון, ורנה"ו פי' כי מלת השמים כוללת הנמצאים העליונים כולם, המאורות הטהורות, והקדושים שוכני מרום, וחוג הכוכבים וההיקף שבו מהלכי כוכבי אור, וחמה ולבנה עד המים אשר מעל השמים, והנה מצינו על האויר, "ויקרא אלהים לרקיע שמים", ועל המקום שנתונים בו חמה ולבנה וכוכבים, ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, כל מאורי אור בשמים, ועל חוג הכוכבים העליונים,"הבט נא השמימה וספור את הכוכבים" ועל המרומים שממעל להן "הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו" איוב טו, טו ועל גבוהים מעל גבוהים, "ואתה תשמע השמים מכון שבתך" מ"א כח לב "ד' בשמים הכין כסאו" תה' קג יט וע"ד המשל הושאל גם לגובה נשמת החכמים במעלה על נשמת ההמו. וע"כ אמר "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" דבר' לב א:

20 חידושי אגדות פתח ↗

ואמר בחסד וברחמים דכתיב זכור וגו' כי מעולם המה. דלפי משמעו שבקש דוד על להבא אל אבושה וגו' דרכיך ה' וגו' הדריכני באמיתך וגו' ה"ל למכתב בלשון להבא זכור רחמיך ה' וחסדיך כי לעולם המה וע"כ דרשו מעולם המה היינו מבריאת עולם המה וה"נ אמרינן שיתף הקב"ה מדת הרחמים עם הדין וברא העולם וכתיב עולם חסד יבנה וגו':

20 מהרז"ו הקצר על בראשית רבה פתח ↗

ר' ישמעאל שאל את רבי עקיבא. לקמן פר' כ"ב סי' ד'. ופר' נ"ג סי' ט"ו. חגיגה דף י"ב ועי' בספרי מדרש תנאים מדה א' מש"ש על זה:

20 בן יהוידע פתח ↗

שָׁאַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא כְּשֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ. יש להקשות למאי הוצרך ללמדינו שהיו מהלכין בדרך? ונראה לי בס"ד דדרשה זו דנחום אתיא כמאן דאמר שמים נבראו תחלה, דלהכי כתיב את ואת. ונראה דרבי ישמעאל נחה דעתו בדרשה זו כששמעה דלא ערער בה כלום נמצא דעתו הוא גם כן כמאן דאמר שמים נבראו תחלה, ולפי זה קשה לתנא דבי רבי ישמעאל שהם תלמידיו איך דרשו משל דנשים משמע דסבירא ליה כמאן דאמר שניהם עמדו יחד דזה הפך הסכמת רבי ישמעאל רבם שהסכים לדרשת נחום דאתיא כמאן דאמר שמים נבראו תחלה? לכך פירש ואמר כשהיו מהלכין בדרך ולא אמרה בית המדרש ושם בהילוכם בדרך לא נמצאו תלמידיו ולכך לא שמיע להו הסכמת רבם בדרשה זו דאתיא כמאן דאמר שמים נבראו תחלה.

21 רש"י פתח ↗

להקדים שמים לארץ - דאי לא כתיב את הוה אמינא כאחת נבראו אלא שאי אפשר לקרות שני שמות כאחת להכי כתב את להקדים:

21 תוספות פתח ↗

ואת הארץ להקדים שמים לארץ. דאי לאו ואת הייתי אומר ששניהם נבראו יחד והכתוב כתבם זה אחר זה שאי אפשר לכתוב שני שמות כאחד כדפירש רש"י והא דאמרי ב"ה לעיל ארץ נבראת תחלה דכתיב ביום עשות ה' וגו' ולא כתיב ואת התם דריש ליה מדשני קרא בסידריה להסמיך ארץ לעשיה ומיהו בנימוקי חומש פי' רש"י את השמים לרבות תולדותיהן ומדרש אחר הוא ופליג אהא דהכא:

21 אור חדש פתח ↗

ולפי מה שאמרנו כי אחשורש עשה סעודתו שיהיה דומה למלכותא דרקיע, אין להקשות וכי דבר זה ימצא כי מלכותא דרקיע הוא מקרב רחיקא ברישא שלא יהיו מורדים בו. כי אין זה קשיא, כי בדבר זה לא היה עושה סעודה שלו כעין מלכותא דרקיע, רק לפי שאחשורוש צריך לזה, לכך* עשה סעודתו כפי מה שהוא היה צריך. ועוד, כי אף מלכותא דרקיע כך, שהוא מקרב את הרחוקים. ובגמרא בפרק אין דורשין חגיגה יב: "מכדי שמים מתחיל ברישיה, מאי שנא דקא חשיב מעשה ארץ. תניא, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו השכימו לפתחי, למחר השכים ומצא אנשים ונשים. למי משבח, למי שאין דרכו להשכים, והשכים", עד כאן. הרי לך כי משובח הרחוק כאשר הוא מקבל מלכות המלך. ולכך גם כן אחשורוש היה מקרב הרחוקים, שלא יהיו מורדים בו. וכן הוא במדרש ראה ילקו"ש תהלים רמז תת"ס "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח" תהילים קג, כ, אלו הצדיקים שהם כובשים את יצרם, לכך הם "גבורי כח". ואחר כך כתיב "ברכו ה' כל צבאיו" שם פסוק כא, אלו הם המלאכים. וכתיב "ברכו ה' מלאכיו" ברישא, והדר כתיב "ברכו ה' כל צבאיו". הנה תמצא כי השם יתברך מקרב הרחוקים בשביל שהם מקבלים גזירתו יתברך.

22 רש"י פתח ↗

יוצר הרים ובורא רוח - מה ענין זה אצל זה אלא ללמדך שההרים עומדין על הרוח:

22 שערי תורת בבל פתח ↗

יב רע"ב הארץ על מה עומדת על העמודים וכו'.—מצאתי כתוב, שעוד הפילוסוף היוני קסנופאנס Xenophanes, היה בערך ג"א לב"ע האמין, כי הארץ עומדת על עמודים, והפילוסוף קלאומדס Kleomedes, היה ערך ג"א ת"ת שחק על שיטה זו, ששלטה עוד בזמנו.

22 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

196 וכן כתב בגו"א בראשית פכ"ח אות כג ד"ה ומסתייעא: "כי סתם יד הוא שמאל". ואודות שהנביאים מקבלים מצד שמאל, ראה דבריו בנתיב התשובה פ"א ד"ה אבל יש שכתב: "כי הנבואה היא במדת הדין". ובבאר הגולה באר הששי רמה: כתב: "הנבואה היתה באה בכח על הנביא, ולפיכך נאמר יחזקאל לז, א 'היתה עלי יד ה", מ"א יח, מו 'ויד ה' היתה אל אליהו'. לכך לא היה יכול הנביא לעמוד כאשר היתה באה עליו הנבואה. ואמר רוח סערה תלויה בזרוע של הקב"ה חגיגה יב:. כי מפני שהנבואה באה בכח, כדכתיב מ"א יח, מו 'ויד ה", ולפיכך אמר 'ורוח סערה', אשר זה מורה על כח הנבואה, אמר שהיא תלויה בזרוע. דהיינו שיש לנביא דביקות בעצם כחו של הקב"ה, שהוא נקרא 'זרוע', כדכתיב דברים כו, ח 'ויוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה', וזה נמצא בכל מקום". ובנדרים לח. אמרו "כל הנביאים כלם עשירים היו", וכתב לבאר זאת בח"א שם ב, יג., וז"ל: "פירוש זה, כי ראוי לנביא יותר העושר מכל שאר דברים, כי כבר אמרנו למעלה כי העשירות הוא מצד שמאל כמו שהתבאר למעלה, ומשם הנבואה, כדכתיב יחזקאל לג, כב 'ויד ה' היתה עלי', וכל מקום שנאמר 'יד' הוא שמאל מנחות לז., שנאמר ישעיה מח, יג 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים', ולכך אמר כל הנביאים היו עשירים בפרט".

23 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: תניא ר' יוסי אומר אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות הארץ על מה עומדת על העמודים שנאמר המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון עמודים על המים שנאמר לרוקע הארץ על המים מים על ההרים שנאמרעל הרים יעמדו מים הרים ברוח שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח רוח בסערה שנאמר רוח סערה עושה דברו סערה תלויה בזרועו של הקב"ה שנאמר ומתחת זרועות עולם וחכ"א על י"ב עמודים עומדת שנאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל וי"א ז' עמודים שנאמר חצבה עמודיה שבעה ר"א בן שמוע אומר על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם וכו':חגיגה יב ע"ב

23 תורה תמימה על התורה פתח ↗

למספר בני ישראל. מכאן שהארץ עומדת על י"ב עמודים מזעיקר הדבר דהארץ עומדת על עמודים ילפינן מפסוק דאיוב ט' המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, וכאן רומז רק למספר העמודים י"ב כנגד שבטי ישראל, ורגילים חז"ל לכוין מספרים מענינים דעלמא כנגד מספרים מיוחסים ומקודשים, כמו רמ"ח מצות עשין כנגד רמ"ח אברים וכדומה. .חגיגה י"ב ב'

23 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

501 בתפארת ישראל פ"כ, והובא בהערה הקודמת. ואם תאמר, מדוע נתינת התורה לישראל בזכות יעקב ולא בזכות אברהם עושה שעמוד התורה מיוחס ליעקב ולא לאברהם. הרי סוף סוף לאברהם עצמו היתה מדת התורה, וכמו שרמז כאן, וכן ביאר להדיא בתפארת ישראל פ"כ רצז:, ומדוע יגרע חלקו מעמוד התורה מפאת שלא הונחלה בזכותו לישראל. אמנם לא קשה מידי, שהרי כל הסבה שעמודי העולם ראוים לאבות היא משום שהאבות עצמם הם עמודי העולם, וכמו שנתבאר למעלה הערה 479. וזה גופא בא לאבות מחמת שהם האבות לישראל, כפי שכתב בבאר הגולה באר הששי רמט., וז"ל: "יש אומרים שהעולם עומד על ז' עמודים חגיגה יב:, והם האבות, שהרי ג' אבות וד' אמהות הם שבעה... כי אלו הם יסודי העולם, כי האבות הם אבות לישראל... וראוי שיהיו הם עמודים לארץ, כמו שהם יסוד לישראל, כך הם יסוד לעולם, והארץ עומדת עליהם... כי במה שהם אבות, הם עיקר בעולם, לכך הם יסוד העולם, ודבר זה ברור מאד" הובא למעלה בהערה 479. לכך במה שהאבות הם יסוד ישראל, בזה גופא הם יסוד לעולם. והואיל והכל נקבע במה שהאבות נתנו לישראל, והתורה לא ניתנה לישראל בזכות אברהם, לכך עד כמה שנוגע לתורה, אין אברהם בזה יסוד לישראל, וממילא אינו בזה יסוד לעולם, ומן הנמנע לתלות את עמוד התורה באברהם.

24 רבנו בחיי פתח ↗

והנה לשון ארץ שם משותף נאמר על הכלל ונאמר גם כן על הפרט ויקרא אלהים ליבשה ארץ, ואם כן תהיה מלת והארץ שם על כלל הד' יסודות, ומלת תהו ובהו על יסוד העפר בפרט רק משמעות תהו ובהו יסוד העפר שאין בו נמצא, וצריך אתה לדעת כי מני הגלגלים תתקנ"ה כמנין השמי"ם מ"ם סתומה נחשבת שש מאות וכן נמצא בפרקי מרכבה בשעה שהקב"ה יורד משמי השמים מתשע מאות וחמשים וחמשה רקיעים ויושב על כסא כבודו בערבות כל שערי רקיע וכל שערי ערבות אומרים תהילים כ״ד:ז׳ שאו שערים ראשיכם וגו', וכן עוד בדרך ארץ רבה פ"ב הקב"ה שליט ברום יחידי אחד ושמו אחד והוא שוכן בשלש מאות ותשעים רקיעים כמנין שמים והמ"ם סתומה תחשב כפשוטה וכל רקיע ורקיע שמו וכינויו נקוד עליו והזכירו שם זה בענין פסוק האזינו השמי"ם ושם אכתוב המדרש הזה בע"ה, אבל לכל הפחות שא"א להמעיט מנינם לדעת רבותינו חכמי האמת הם שבעה, והוא שדרשו במסכת חגיגה פרק אין דורשין חגיגה יב ב א"ר יהודה שני רקיעים הם שנאמר דברים י׳:י״ד הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, ריש לקיש אמר ז' ואלו הן, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, ולדעת חכמי המחקר והם הפילוסופים הם ט', ואלו הן גלגל המקיף, שני לו גלגל המזלות, ואחריו ז' גלגלים של ז' כוכבי לכת שהם שצ"ם חנכ"ל, ואחר ט' גלגלים אלה ארבע יסודות שהסדור שלהן אש רוח מים עפר, והסימן להם ארמ"ע, וכבר הזכירם שלמה בסדור הזה בפסוק א' והוא שאמר משלי ל׳:ד׳ מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ, לדעת הפילוסופים שיסוד האש קונה חומו מגלגל הלבנה שהוא למעלה ממנה וסמוך לו וזה בהתמדת תנועת הגלגל שהרי בידוע שכל גשם מתנועע הוא מחמם ומלהיב כל הקרוב אליו בהתמדת תנועתו וכ"ש כאשר יהיה הגשם המתנועע גדול ורב כח שיוסיף חום גדול תקיף ואמיץ, וע"כ גלגל הלבנה הוא מחמם ומלהיב הקרוב אליו אבל הוא בעצמו לא יתלהב ולא יתחמם כי חמרו זך ודק איננו כחומר היסודות לקבל הפעליות נכריות, ומפני זה יסוד האש שטבעו לעלות למעלה אינו עולה אל לא תכלית כי שטח הגלגל מפסיק בהיות חמרו חזק כראי מוצק, ועד שם יעלה דרך גבולו ולא יעברנהו כשם שמפסיק שטח הארץ שהמים שטבעם לרדת למטה אינן עוברים אותה, וכבר הודעתיך למעלה כי העולם נברא בתשרי שמזלו מאזנים וכן יורה הכתוב השני שלאחר זה הוא שאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים וידוע כי מזל הרוח הוא מאזנים ומזל המים הוא עקרב, ובאור הכתוב אימתי ברא הקב"ה את השמים ואת הארץ בזמן שהיתה רוח אלקים צומחת ועולה בבוקר, כלומר בזמן שמאזנים שהוא מזל הרוח מרחפת על פני המים שהוא סמוך לעקרב שהוא מזל המים, וטעם קריאת השמות מאזנים ועקרב, וכן שאר המזלות, כוכבים מקובצים הם בצורות מאזנים ועקרב, וכך נתקבצו בזמן המבול בצורה זו קבוץ כוכבים בצורת טלה, וכן בצורת שור, וכן תאומים שהוא צורת אדם, וכן צורת סרטן שהוא צורת חיה, וכן צורת מאזנים ועקרב, וכן צורת דלי שהוא צורת אדם דולה מים, ונקראו אחרי כן בשמות הללו כפי אותן צורות שנראו בהם בזמן המבול. ונראה לומר כי טעם הראות בזמן המבול בצורה זו כדי שנתעורר על ההשגחה מתוך הוראת השמות וכמו שנמצא לרבותינו ז"ל במדרשם.

24 צל"ח פתח ↗

גמ' ז' רקיעים הם כו' ומיכאל כה"ג עומד ומקריב עליו קרבן וכו' הנה בודאי אין הכונה שיהי' בה"מ של מעלה באלו רקיעים שהמה הגלגלים כי אין לחשוב מחשבה כזה פיגול הוא לא ירצה שבה"מ הזה ומיכאל הכה"ג יסובב בכל יום ממזרח למערב על ידי גלגל היומי וכבר האריך בזה האלשיך ועוד דא"כ אין מקדש של מעלה עומד במקום אחד אפי' רגעים אחדים רק סובב תמיד בסיבוב ואיך אפשר שיהי' בה"מ של מטה מכוון נגד בה"מ של מעלה והא הארץ לעולם עומדת במרכזה ואינה זזה ממקומה ואין שום מקום ברקיע שיהי' שייך לומר עליו שהוא מכוון נגד מקום שבארץ כיון שהרקיע סובב תמיד סביב הארץ אלא ודאי הכונה על רקיעים גבוהים נקראים רקיע או שמים דרך השאלה אבל הכונה בעולם אחר גבוה מעל גבוה. ומעתה אני אומר להיפך שבארץ יש חשיבות גדול שיש בו מקום שהוא מכוון נגד מקדש של מעלה אבל בשמים ושמי השמים כל הגלגלים כולם אין בהם מקום חשוב כזה שהרי אי אפשר לומר על שום מקום בהם שיהי' מכוון נגד מקדש של מעלה כיון שאין בהם קביעות מקום כלל והם סובבים תמיד וא"כ הארץ חשובה יותר מן השמים ולכך נבראת הארץ תחלה לחשיבת המקום שנגד מקדש ושריית שכינה. והנה עיקר שריית שכינה בתתתונים הוא במדת הרחמים אבל בשעת מדת הדין הקב"ה מסלק שכינתו ובשעת הזעם נאמר כי לא אעלה בקרבך הנה מלאכי ילך לפניך ושאר כתובים הדומים המראים באצבע שע"י מדת הדין מסלק שכינתו וכתיב בפ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' השמר מפניו וגו' כי לא ישא לפשעכם ופירש רש"י שאין בידו לישא פשע שהוא שליח ועושה שליחותו הרי כשהנהנה הוא ע"י שליח הוא במה"ד גמור ולא ישא עון ומעתה לא קשו קראי אהדדי דלעיל ע"א שהרי העולם עלה במחשבה במדת הדין וכתיב בראשית ברא אלהים ובמדת הדין אין צורך שריית שכינה בתחתונים ואין שום מקום בארץ שיהי' חשוב יותר מן השמים ולכך כתיב את השמים תחלה ואח"כ ארץ אבל אח"כ שתף רחמים בדין וכמ"ש ביום עשות ה' אלהים דהיינו מדת רחמים ואז הקב"ה בעצמו משגיח עלינו ושורה שכינתו בינינו במקום מקדש של מטה המכוון נגד מקדש של מעלה ולכך ארץ ושמים ארץ תחלה ואח"כ שמים. וזה הוא כונת השאלה במדרש פרשה בא ששאל אבנימוס הגרדי הארץ האיך נבראת תחלה. פירוש אשר עפר יסודה גסה ועכורה מאד האיך נהי' הדבר הזה שנבראת תחלה קודם השמים שהמה בתכלית הספיריי זך מאד. ובאה התשובה ע"ז נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על פני המים ונעשית ארץ. הכונה שראשית בריאת הארץ הוא ממקום מקדש וכמו שאמרו ז"ל אבן שתי' שממנו הושתת העולם ומקום זה יסודו מעפר שתחת כסא כבודו לפי שהוא מכוון נגדו וזה פירוש המדרש כבד אבן ונטל החול מי שרואה בריאת הרים וגבעות והחול שהמים עומדים עליו סובר שיגיעה הוא לפני ואינו יגיעה שנאמר לא ייעף ולא יגע במה אני יגע במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים הוגעתם ה' בדבריכ' הוי וכעס אויל כבד משניהם כי אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה אבל ע"י ביטול תורה הקב"ה מסלק שכינתו:

24 תועפות ראם פתח ↗

ז' רקיעין. בחגיגה י"ב ב' א"ר יהודה שני רקיעין הם ועיי"ש בטו"א שהקשה עליו מהך ברייתא דמפורש דז' רקיעין הם ולא ראה בספר האשכול שעדיין לא נתפשט בימיו שכ' בהל' ציצית ודאמר הכא ז' רקיעין ובחגיגה אמר ב' רקיעים הם שנאמר השמים ושמי השמים ל"ק התם אב' רקיעים גדולים קאי וה' אחרים קטנים מהם עכ"ל וצ"ל לפ"ד האשכול דר"ל דפליג אר"י ואמר שבעה רקיעים הם ה"ק דה' האחרים גדולים ג"כ כהב' ובהא קמיפלגי וה"נ רבנן דאמרי במדרש שוח"ט מ' קי"ד שלשה רקיעים הם בזה פליגי אבל לד"ה ז' רקיעים יש.

25 רש"י פתח ↗

נכנס שחרית - לתוך תיקו והאור נראה:

25 תוספות פתח ↗

נכנס שחרית. פרש"י נכנס בתיקו וממילא האור יוצא ונראה ויוצא ערבית ומכסה האורה ומחשיך העולם והיה קשה למורי א"כ היאך נראים כוכבים בשמים מינה בלילה כיון שהם קבועים בשני כדמסיק ומיהו שמא נראים מתוכו כמו ע"י העננים אך רוב פעמים שהעננים מחשיכים אותו ומכסין אותו ונראה למורי לפרש איפכא נכנס שחרית בעולם וממנה אורה יוצא ויוצאת ערבית מן העולם ומסתלק אורה ולכך הכוכבים נראין:

25 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ברקיע השמים. מכאן שחמה ולבנה כוכבים ומזלות ברקיע הם קבועים נבכי בכלל שבעה רקיעים הם, ולכל אחד יש סגולה מיוחדת מה שאוצר בתוכו, ומפרש דזה הנקרא רקיע אוצר הוא לחמה וללבנה ולכוכבים ומזלות, שכן מפורש בקרא ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. .חגיגה י"ב ב'

26 חידושי אגדות פתח ↗

זבול שבו ירושלים ובהמ"ק ומזבח בנוי כו'. ומייתי ליה מקרא בנה בניתי גו' לשון הכפל בנה על ירושלים בניתי בית כמשמעותו בהמ"ק זבול על שם המזבח ואמר שמיכאל השר הגדול כו' שע"כ נקרא השר הגדול בספר דניאל שהוא כהן גדול של מעלה במקדש שלמעלה וכדאמרינן בעלמא ירושלים של מעלה מכוון נגד ירושלים של מטה ואמר שהוא מקריב עליו קרבן בע"י הגיה בזה וכי תעלה על דעתך שיש לשם פרים וכבשים אלא מהו מקריב נשמתן של צדיקים וע"ז תקנו בתפלה ואשי ישראל כו' כמפורש בטור א"ח סימן ק"ך ומייתי וראה מזבול קדשך גו' ר"ל ראה מירושלים שלמעלה שמכוון לה ירושלים שלמטה שנחרבה עתה ואיה קנאתך גו':

26 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

וַיְצַו שְׁחָקִים: א"ר יהודה שני רקיעים הן שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים ר"ל אמר שבעה ואלו הן וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית שנאמר הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים שנאמר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול וגו' זבול שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן שנאמר בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים וכו':חגיגה יב ע"ב

26 העמק דבר על שמות פתח ↗

קרנותיו. אין הלשון מדויק. שהרי לא כתיב עדיין לעשות קרנות למזבח. ולשון קרנותיו משמע שהם ידועים. וכן קשה להלן דכתיב על כרכב המזבח ולא כתיב תחלה שיהי׳ כרכוב. והספורנו כ׳ שהן ידועות לכל מזבח ואינו אלא פלא. ועוד קשה שלא נזכר עוד עיקר גדול במזבח והוא היסוד שהוא מעכב וא״א נסכים בלעדו אלא הכל מיושב כמש״כ בסוף הפ׳ כאשר הראה אותך בהר כן יעשו. וזה הלשון לא כתיב בשום כלי אלא בכלל מלאכת המשכן כתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו׳. וכן במנורה כתיב וראה ועשה בתבניתם וגו׳ וביארנו שלא ראה משה המשכן וכליו אלא תבנית המשכן וכליו היינו העולמות שכנגדם בא צורת המשכן וכליו. אבל כאן כתיב כאשר הראה וגו׳ דמשמע גוף המזבח. והיינו כדאי׳ בחגיגה די״ב ב׳. ובמנחות בסוף לעולם זאת על ישראל זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול מקריב עליו קרבן. והודיע משה בע״פ לבצלאל מה שראה. ולא נצרך לפרש אלא מה שלא היה יכול לדעת בראיה והיינו שיהיו קרנותיו דוקא ממנו. והאיך היה יכול משה להבין אם הקרנות שראה נעשים ביחד או אח״כ עמדו הקרנות עליו. וכן על ארבע פנותיו. לא היה יכול להבין אם דוקא הקרנות יהא על הפינה או כשר אם יהיה בפנים ג״כ. מש״ה פירש המקרא שהוא לעיכובא וע״ע להלן:

27 רש"י פתח ↗

מעון - לשון מדור מקום שמלאכים דרין בו:

27 רש״ש פתח ↗

גמרא מעון שבו כתות מלאכי השרת כו'. ולקמן אמרי' גבי ערבות שם אופנים כו' ומלאה"ש ולפמש"כ הט"א דכתות חלוקות הן א"ש:

27 יהל אור על ספר הזהר פתח ↗

אלין אינון דממנן כו'. ר"ל אלין חברים הם המשוררים עם ישראל ביום שיש אחרים המשוררין בלילה וחשין ביום כמ"ש חגיגה יב, ב מעון שבו כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום כו'. וז"ש ולא בלילה כאינון אחרנין כו':

28 חידושי אגדות פתח ↗

כל העוסק בתורה בלילה כו'. וכל הפוסק מד"ת ועוסק בדברי שיחה כו' מפורש פ"ק דע"ז:

28 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

יוֹמָם יְצַוֶּה יְהֹוָה חַסְדּוֹ: ומנלן דאיקרי שמים דכתיב הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי אמר ר"ל כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ומה טעם יומם יצוה ה' חסדו משום ובלילה שירה עמי וכו':חגיגה יב ע"ב

28 יהל אור על ספר הזהר פתח ↗

ומלכא משיך מיני' כו'. וזהו סוד אור זרוע לצדיק, דאיגניז בצדיק ויוצא ממנו חוט א' בכל יום בבקר כמ"ש יומם יצוה כו' ואמרו רז"ל אסתר ירקרקת היתה וחוט של חסד כו' מגילה יג, א כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט כו' חגיגה יב, ב, וכמ"ש למטה ח"ג סה, א ופריס כו' ועל אינון כו' שהוא מדתה, לכן באחרית ים בודדות. ובהעתק הרד"ל. בו בדו"ת. כ"מ בהעתק ולפי הנראה חסר ומוטעה. דברי דוד. לענ"ד בודדות, ר"ל שוכנות היא וכל אינון כו' בדד דמסתלקין דינהא. וכן גי' בו דרות. ר"ל שוכנות. כמ"ש ואשכנה גו' וכמבואר. ש"ל:

29 רש"י פתח ↗

ומנלן - דמעון איקרי שמים:

29 תוספות יום טוב על משנה אבות פתח ↗

מעלה עליו הכתוב. פי' בדרך חיים דסמוך ליה אקרא דרק השמר לך דתנן לקמן וכ"כ במד"ש במשנה דלקמן אבל בכאן מפרש דסמיך ליה על פסוק הקוטפים מלוח עלי שיח. איוב ל' ד'. דדרשוהו חגיגה י"ב על הפוסקים מדברי תורה ועוסקים בדברי שיחה. וכן מתורגם דשבקין פתגמי אורייתא מן לוח לבהון מטול מילי דעלמא. וכיון שכן הוא מתורגם. מלתא דפשיטא הוא. וא"צ להזכיר הכתוב בהדיא וסמך על המבין. כי אין דרך התנא לפרש. ואפשר נמי דהוא דורש שיח. אילן. כמו וכל שיח השדה בראשית ב' שפירשו המפרשים אילן. והיינו דנקט מה נאה אילן זה ע"כ ובפירש"י כתוב הכא ל"ג מעלה עליו הכתוב דהא לא כתיב קרא. ע"כ. וכן העתיק הר"ב מעלין עליו וכו'. אבל במשנה דלקמן העתיק ג"כ בזה הלשון. ואע"פ דהתם מייתי מקרא דהשמר וגו'. והא דלא תנן הכא מתחייב בנפשו שנאמר וכו' כדלעיל משנה ד' אלא תנן מעלה וכו' כאילו וכו' נ"ל דהכא לא הוי אלא הפסק דרך עראי ומיד הוא חוזר אל משנתו. אבל לעיל קאמר דמפנה לבו לבטלה. ובמד"ש מפרש בשם הר"ם אלמושנינו דלהכי קאמר הכא מעלה וכו' להורות שר' חנינא בן חכינאי לעיל משנה ד' דבר באיש אשר לו המקום והזמן הנאות אל ההתבודדות ע"כ. ולפירוש השני שכתב הר"ב דהכא במברך וכו'. מעיקרא לא קשיא ואדרבא דמעלה עליו הוי חדוש דלמוד תורה כנגד כולם:

29 העמק דבר על דברים פתח ↗

השקיפה. ידוע עפ״י המדרש שמות רבה פ׳ מ״א. דכל השקפה שבתורה לרעה. אלא גדול כחן של מוציאי מעשרות שמהפכין לשון רעה לטובה. ותמוה למאי נאמר בלשון רעה ולהפכו ומה היה חסר אלו נאמר הביטה ממעון קדשך. אבל עוד יש לדקדק לשון ממעון קדשך מן השמים. דלפי הפשט הוא לשון כפול. ואע״ג דבחגיגה די״ב אי׳ דמעון נקרא שמים מדכתיב ממעון קדשך מן השמים. מכ״מ לפי הפשט של כפל לשון מן. ולא כתיב ממעון קדשך השמים. מזה משמע דשני דברים הן. ומן השמים הן מקום הגלגלים וכוכבי לכת המשפיעים ברכה על האדמה ותו ק׳ הסוגי׳ דחגיגה הנ״ל דקאמר דבמעון יושבים מלה״ש. ולא הביא שום הוכחה לזה כמו באינך רקיעי וע״ש. וכבר הרגיש בחא״ג. אבל הענין דפירושא דהאי קרא הוא שהמביא בכורים מתפאר במעשיו שעשה הכל ע״צ היותר טוב ע״כ בא לבקש רחמי שמים שיברך את ישראל והאדמה. ובאמת אין לאדם להיות בטוח במעשיו שתהי׳ תפלתו מש״ה ראויה להשמע. דבל״ס עוד יש איזה פגימות. ע״כ קבע הכתוב נוסח התפלה בלשון השקיפה ממעון קדשך. פי׳ השקפה לרעה על מלה״ש במעון. ותמצא גם בם תהלה. ע״כ השקיפה עלינו מן השמים וברך וגו׳. ולא תקפיד ברחמיך על איזה שגיאה. ומעתה נתיישב הכל. אמנם ראוי היה לכתוב השקיפה ממעון קדשך. והביטה מן השמים וכלשון המקרא בתהלים ק״ב. אלא גדול כחן של מוציאי מעשרות כו׳:

30 רש"י פתח ↗

מכון - לשון אוצר של פורעניות כמה דאת אמר נכונו ללצים שפטים משלי י״ט:כ״ט:

30 תוספות פתח ↗

אוצרות שלג. יש ממנו שמוכן לפורענות ויש לטובה כדאמרינן בתענית דף ג: טבא תלגא לטורי כחמשה מטרי לארעא וכן כתיב כי כאשר ירד הגשם והשלג וכו' כי אם הרוה את הארץ וגו' ישעיהו נ״ה:י׳:

30 מלבי"ם על בראשית פתח ↗

ויקרא אלהים לרקיע שמים. משם מתחיל גבול השמים שאינו עוד גבול ברואי הארץ שא"י להתקיים שם. ופי' ויקרא שאז שם בו טבע זאת שיהיה שמים ולא יהי' ראוי לבני הארץ וכמו שאפרש זה במ"ש ויקרא אלהים ליבשה ארץ, ומה שאינו אומר וירא אלהים כי טוב מפני שזה היה רק הכנה למאמר יקוו המים שלא היה אפשר להקוות המים רק ע"י פעולת הרקיע הזה, כמו שיתבאר במאמר הבא וזה לא נגמר עד יום שלישי, ולא יכול לומר כי טוב שעוד לא נתגלה טובו, וז"ש חז"ל שלא אמר כי טוב מפני שלא נגמר מלאכת המים, ועתה שים עיניך על כל העדים והראיות שהביא הרי"א לדחות פי' זה ותראה שכולם מעידים על אמיתת מה שפירשתי, וגם מ"ש במדרש בשעה שאמר ה' יהי רקיע גלדה הטפה האמצעית ונעשו השמים התחתונים ושמי השמים העליונים, אינו סותר את דברינו, כי מה שלמעלה מן הרקיע הם שמי השמים כמו שתראה בפירושי לתהלים סי' קמ"ח שמ"ש הללוהו שמי השמים הוא למטה ממ"ש הללוהו שמש וירח וכוכבי אור, ששם חשב מלמעלה למטה עי"ש, והם המים העליונים שעל הרקיע שהוא שמים התחתונים לבד שיקשה מש"ש את ה' מן הארץ וכו' ברד שלג וקיטור, והלא הברד והשלג הם ברקיע שנקרא שמים, בזה תראה חכמת חז"ל שאמרו בחגיגה דף י"ב מכון שבו אוצרות שלג וברד וכו' והני ברקיע איתנהו הני בארעא איתנהו דכתיב הללו את ה' מן הארץ ברד שלג וקיטור, ואמרו דוד בקש רחמים והורידם לארץ. מליצתם שהי' ראוי לסדרם בסדר הלול השמים כי הרקיע נקרא שמים, רק שאחרי שזמירות דוד הי' לעורר רחמים סדרם בין תולדות הארץ שממנה יעלו האדים לאמר שאין דבר רע יורד מן השמים:

31 רש"י פתח ↗

לא יגורך רע - לא יגור אצלך:

31 תוספות פתח ↗

דוד ביקש והורידן לארץ. הקשה הרב ר' אלחנן הא כתיב בישעיהו נ״ה:י׳ כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ותירץ דכיון שמן העננים יורד נראות כיורד מן השמים ועוד י"ל דלא הוריד רק המוכנים לפורענות אבל המרוים את הארץ נשארו למעלה:

31 העמק דבר על בראשית פתח ↗

מאת ה׳. הוא מיותר ומה מקרא חסר אם כתב וה׳ המטיר וגו׳ ואש מן השמים. אלא בא ללמד על הא דאי׳ בחגיגה די״ב שבעה רקיעים הם כו׳ מכון שם אוצרות שלג וברד כו׳ וחדרה של סופה וסערה כו׳ ומנלן דאיקרי שמים שנאמר ואתה תשמע השמים מכון שבתך. ולא נתבאר מנלן דבמכון איתנהי הני מילי וע׳ חדא״ג מהרש״א. ולדברינו מוצא הדרש הוא מזה המקרא מאת ה׳ ממקום שבתו כ״י:

32 רש"י פתח ↗

ורוחות ונשמות - חדא היא ויש מפרשין רוח היא הנשמה העשויה בדמות הגוף נשמה נשימה אליינ"א בלע"ז:

32 מנחת שי על שופטים פתח ↗

ויקרא לו ה' שלום. פרקא קמא דשבת אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחברו בבית המרחץ משום דשם גופיה איקרי שלום כדכתיב ויקרא לו ה' שלום ואיתא נמי בויקרא רבה פ' ט' ובמדבר רבה פ' י"א אמר ר' יודן ברבי יוסי גדול שלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום הה"ד ויקרא לו ה' שלום אמר רבי תנחום בר יודן מכאן שאסור לו לאדם לשאול בשלום חבירו במקום מטונף והכי איתא בפ' השלום דבתר מס' דרך ארץ ויש מוכיחין מכאן שאסור למוחקו כדאמרינן בפ"ק דסוטה גבי שמשון על שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא שנאמר כי שמש ומגן ה' אלהים ופרכינן התם אלא מעתה לא ימחק ואע"ג דבמסכת סופרים לא חשיב שלום בהדי שמות שאין נמחקין איכא למימר דתנא ושייר ועדיף מחנון ורחום דאמרינן בסוף פ' שבועת העדות דנמחק דלא אשכחן שקרא הקדוש ברוך הוא שמו חנון ורחום אלא כנוי הוא על שם שהוא חונן ומרחם לבריותיו כדדחינן בשמשון אלא מעין שמו של הקב"ה מה הקב"ה מגן על כל העולם כולו אף שמשון הגין בדורו על ישראל ועיין מה שכתבתי בריש שיר השירים בס"ד. ובספר הזהר פרשת ויקהל סוף דף ר' ופרשת ויקרא דף י' ובחגיגה פרק אין דורשין גבי ערבות שבו גנזי שלום דכתיב ויקרא לו ה' שלום. ועיין מה שאכתוב בירמיה מ"ג על פסוק ה' צדקנו ובריש השירים:

32 נחלת אבות על אבות פתח ↗

והנה התנא ביאר זה באומרו: "הילודים למות". כלומר, שבדור ההוא מהילודים האחרונים בהיותם עתידים למות כשאר האנשים, הנה בחייהם יבאו המתים להחיות, כי לא תהיה התחייה אחרי שימותו האנשים כולם. וגם לא תציל את החיים מאותו דור מהמוות. ואמנם למה החלוף הזה בין בני אדם שמהם ימותו ויקומו במשפט, ומהם לא יקרם כן, התבאר סיבתו במקומו הראוי ואני אעיר עליו אחר זה. ובכלל השורש הזה מזמן התחייה הוא, שהשם יתברך בחכמתו העליונה ברא בתחלת הבריאה כל הנשמות, שגזר רצונו שיבואו בבני אדם בהמשך זמן העולם הזה כולו. וכאשר יכלו כל אותם הנשמות מלבא בגופות – אז תהיה תחיית המתים. והוא דעת המקובלים שאמרו עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כי אמרו 'גוף' על מקום או מדרגת קבוצם במרום. וכן אמרו במסכת חגיגה דף יב, ע"ב, שמכלל הדברים שיש בערבות הם נשמתן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות.

33 רש"י פתח ↗

רוח מלפני - אלמא לפניו הם:

33 ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

סג טללי ברכה וגשמי ברכה. גשמי ברכה כתיב בקרא יחזקאל לד, ובטל נמי אמרי' פ"ק דתעניות ד: דאיכא טל דברכהיחובילקוט ירמי' רמז רס"ג ותהלים רמז תתקי"ג ובסודי רזי טו. ל"ג במאמר זה רק גשמי ברכה ולא טל. אבל בבמ"ר פ"ב וספ"ג ובמדרש כונן בסופו ובס' הקנה ל"א ד גרסי' תרוויי' כדהכא. ובפסיקתא דמנה אחת אפים בסופה גרסי' נמי גשמי נדבה: ובפ"ב דחגיגה יב: מייתי מקרא דגשם נדבות על טל ע"ש. משמע דשניהן שוק ונלמדין זה מזה. ובמתני' דתענית שהבאתי בסמוך תני גשמי רצון ברכה ונדבה, וכן נקט להו שלשתן יחד בזהר בראשית יח. שמא די"ח אתוון ממנא על גשמי רצון ונדבה וברכה ישובא דעלמא ועי' בפי' סי"צ להגר"א בזה וגשמי נדבה נמי כתיבי תהלים סח גשם נדבות תניף. וגשמי רצון לא נמצא כתוב במקרא. אך יש לשמוע שייכות רצון בגשמים ממ"ש שם פה רצית ה' ארצך ודרשי' לי' בתענית ז: בגשמים:

34 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף: וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים דכתיב גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה שם אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכסא הכבוד מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם בערבות שנאמר סולו לרוכב בערבות ביה שמו ומנלן דאיקרי שמים אתיא רכיבה רכיבה כתיב הכא סולו לרוכב בערבות וכתיב התם רוכב שמים בעזרך וכו':חגיגה יב ע"ב

34 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

545 חגיגה יב: "שבעה רקיעין, ואלו הן; וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות... ערבות, שבו צדק, משפט, וצדקה... שם אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת, וכסא הכבוד מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם בערבות, שנאמר תהלים סח, ה 'סולו לרוכב בערבות ביה שמו'". הרי כסא הכבוד נמצא ברקיע העליון והקרוב ביותר להקב"ה. ובגו"א בראשית פ"ב אות ה כתב: "כי השביעי לעולם נבחר, כי הוא נגד 'ערבות' הרקיע השביעי, שהוא כסא כבודו קדוש ומקודש".

34 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

הרי שהנצחיות "צרורה בצרור החיים" נובעת מדביקות בה' "את ה' אלקיך". וז"ל בדרוש על התורה יג:: "נשמת האדם החצובה מתחת כסא הכבוד, כדאיתא חגיגה יב: 'ערבות' שבו נשמות ורוחות... וכסא הכבוד ומלך אל רם ונשא שוכן עליהם. הרי כי הנשמות הם בערבות תחת כסא הכבוד. גם כתיב על נפש הצדיק 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך', כדאיתא בשבת קנב: נשמותיהם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, שנאמר 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך וגו". ובודאי מפני שבאו ונבראו הנשמות מתחת כסא הכבוד, שמה הם שבים ללכת". ובח"א לשבת שם א, פד: כתב: "ונפשם צרורה בצרור החיים, שאין נפשם נכרתת מצרור הנשמות מן כסא הכבוד, שהוא מקום אשר שם דירת הנשמה של צדיקים". הרי שנצחיות הנשמות שייכת לכסא הכבוד. וראה להלן ר"פ יג.

35 חידושי אגדות פתח ↗

ע"ב את הארץ ל"ל כו' דכיון דכתיב את השמים ע"כ אלהים דקרא לא קאי אשמים וכ"ש אארץ וא"כ לכתוב את השמים וארץ ומשני להקדים שמים כו' כפרש"י וכתבו התוס' והא דאמרי ב"ה לעיל ארץ נבראת תחלה דכתיב ביום עשות ה' וגו' ולא כתיב התם ואת דריש ליה מדשני קרא בסדרו להסמיך ארץ לעשיה כו' ע"ש וקשה לדבריהם א"כ גם לב"ש נמי לא לכתוב ואת גבי הארץ ומדשני קרא דבראשית ברא וגו' להסמיך שמים לבריאה מסדריה דביום עשות וגו' שהקדים ארץ לשמים לדרוש ליה דהשמים נבראו תחלה ולפי דרכנו שכתבנו לעיל הא דמשני ר"ל כשברא ברא שמים תחלה וכשנטה נטה ארץ תחלה היינו דאליבא דב"ש משני הכי אתי שפיר הכא דאי לא כתיב ואת ה"א דהבריאה היה שניהם כאחד כדעת החכמים אלא בנטיה היתה הארץ תחלה ולכך שינה כאן בראשית ברא שמים גו' דאל"ה ה"א דהבריאה והנטיה שוין אבל לבית הלל דלא מחלק בין הבריאה והנטיה דקרא דבראשית ברא לא דייק להו כמפורש לעיל ע"כ דשינה הכתוב דביום עשות ארץ גו' לומר שהארץ נבראת תחלה אך קשה לב"ה דלא ס"ל ואת הארץ להקדים שמים לארץ אתא ואת הארץ ל"ל וע"כ נראה דכל הסוגיא אתיא לב"ש אבל לב"ה יש לדרוש את השמים ואת הארץ בדרך אחר כדאיתא בב"ר שהשיב לו ר"י לפי שאין יודעין לדרוש כו' אלא את השמים לרבות חמה ולבנה כו' ואת הארץ לרבות דשאים ואילנות כו' וכה"ג איכא בפרש"י בחומש לרבות תולדותיהן ופליג אדרשה דהכא כמ"ש התוס' והיינו אליבא דב"ה:

35 נחלת יעקב על מסכת דרך ארץ רבה פתח ↗

אין ישיבה למעלה כו׳. מכאן עד סוף הפרק הובא בילקוט ראובני פרשת נשא על פסוק ובבוא משה ואפס קצהו הוזכר במסכת חגיגה דף י"ב ובמ"י ריש יחזקאל. והמאמר הזה הוא כבוד אלהים הסתר דבר וכן אחז"ל במופלא ממך אל תדרוש לכן אקצר נפי׳ המאמר רק נ״ל ליישב למה הביא על קרא דהאזינו שמים מקרא דדוד שנאמר ישת חושך סתרו ומה בא ליישב בזה ונ׳׳ל שבא ליישב בפסוק האזינו שהוא לשון רבים ובארץ קאמר ותשמע לשון יחיד. ובאמת בילקוט פרשת האזינו הקשה קושיא זו מש"ה הביא קרא דדוד ישת חושך סתרו דשם מוכח דיש כמה וכמה מחיצות סביבות כסא ככודו מש"ה כתיב בשמים האזינו לשון רבים כנ״ל ואם שגיתי אתה ה׳ הטוב בעד יכפר:

35 הכתב והקבלה פתח ↗

ועננך עומד עליהם. ת"א ועננך מטיל עלויהון, וכתיב"ע מטיל עליוהון שלא יהנזקון משרבא ומטרא, יראה שפי' מלת עומד לשני פנים, הא' ענין התפשטות אויסגעדעהנט, שהי' הענן מתוח על המחנה להיות עליהם כצל, והב' עמידת העזר ביישטאנד, שע"י מכסה הענן היו נצולים משרב ושמש ומזרם מטר, כי לשון עמידה אינו באמת כ"א התפשטות הדבר להיות זקוף הקומה למעלה געשטרעקט, ולזה ישמש ג"כ על התפשטות הדבר והרחבתו במרחב זמני, כמו למען יעמדו ימים רבים, והארץ לעולם עומדת, ויורה כאן לשון עמידה ג"כ על התפשטות והתרחבות הענן מרחב מקומי להיות מכסה על כל המחנה אויסדעהנונג, וכן ישמש עמידת העזר דניאל י"ב העומד על בני עמך להפוך בזכותם, ובקהלת חכמתי עמדה לי, והוא להשיג דברים נכבדים, ובתהלים ק"ט יעמוד לימין אביון, לעמוד על נפשם. והוא להצילם מכל צרה, ושתי הכוונות האלה כללו המתרגמים במלות עומד עליהם, כלומר מתוח עליהם להיות כצל להצילם משרב וזרם צום ביישטאנד אויסגעדעהנט. - ודע ששם ענן בענין זה אף שרגילים לפתרו וואָלקע שהוא שם לקטור דק העולה מן הארץ שיש בו לחלוחית, כמו בענני ענן על הארץ, אינו כן באמת, למ"ש רבותינו מתועליות עמוד הענן שהגבי' כל הנמוך והשפיל הגבוה הכה נחשים ועקרבים מכבד ומרביץ לפניהם, ובמכדרשב"י ויקהל ר"ג ההוא עננא דכתיב וענן ה' עליהם יומם ועננך עומד עליהם האי איהו עננא דנהיר וזהיר וכל נהורין אתחזין גו ההוא עננא, ואין זה פעולת ענן הטבעי, ובאמת הוראה העיקרית של שם ענן הוא כסוי ועטוף דעקקען, היללען כמ"ש בעלי הלשון, והביאו מלשון ערבי ראי' לדבריהם והוא הנכון. ולזה הונח על אחיזת עינים שם מעונן, ע"ש כסוים והעלמם, ומזה הושאל על הקטורים וואָלקען שם ענן, ע"ש שהם כמו מכסה על ראשינו, וזהו שקראו רז"ל את ענני הכבוד בשם סכות כר"ע במכילתא פ' בא, ויבא סכותה אין סכות אלא ענני הכבוד שנאמר וברא ה' על מכון הר ציון ענן יומם כי על כל כבוד חופה ותהי' לצל יומם, ותרגום על ענן יומם ישעי' ד' ענן יקר יהא מטיל עלוהי ביממא, בצל שדי יתלונן תהלים צ"א תרגומו בצל ענני יקרא דשדי יבית, ישית חשך סתרו סביבותיו סכתו תהלים י"ח תרגומו ואשרי שכינתי' בערפלא ואתחזי בעננא יקרי היך מטללתא, וכאמרם חגיגה י"ב מלך אל חי רם ונשא חושך ענן וערפל מקיפין אותו, ושפיר פי' הגר"א בחבקוק ג', ונוגה כאור תהי' קרנים מידו לו ושם חביון עוזו, היינו עמוד אש ענן ושכינה שהיו מהלכין לפני ישראל במדבר, ונוגה הוא עמוד האש, כי נוגה הוא אור החוזר, ואור הלילה הוא ג"כ אור החוזר, וז"ש ונוגה כאור תהי' ר"ל כאור המאיר ביום תהי', קרנים מידו לו הוא עמוד הענן שהוא זהירה עלאה והוא אור החוזר מאור השכינה, וזהו מידו לו עמ"ש בוארא בנשאתי את ידי, ושם חביון עוזו הוא שכינת כבוד אל המתלבשת בתוך עמוד הענן, כמ"ש וירד ה' בענן, כי בענן אראה, וכן ה' אמר לשכון בערפל, וכמ"ש במדרש שהקב"ה נתן סוסו וכיסו לאליהו ולבושו למשה, עכ"ד. מכל זה מבואר שעיקר הוראת ענן הכבוד הוא ענן המכסה והעטיפה פערהיללונג ששכינת כבוד אל מתלבשת בו, ולזה אמר כאן במכילתא שענן הכבוד הי' מקיפין את מחנה ישראל מכל צד, א"כ הי' על המחנה כעין סוכה, ואמרו בת"כ בסכות הושבתי את בנ"י הם ענני כבוד:

1 השתא דנפקא ליה עכשיו שיצא לו, שלמד דבר זה מממה שנאמר "למקצה השמים ועד קצה השמים", אם כן הכתוב "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" למה לי?

2 ומשיבים: כתוב זה בא ללמד ענין אחר, כפי שאמר ר' אלעזר. שאמר ר' אלעזר: אדם הראשון היתה קומתו מן הארץ עד לרקיע, שנאמר: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים" דברים ד, לב. וכיון שסרח חטא — הניח הקדוש ברוך הוא ידיו עליו — ומיעטו, שנאמר: "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" תהלים קלט, ה.

3 אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון, גודלו מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים", כלומר, מקצה העולם עד קצהו, כיון שסרח — הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר "ותשת עלי כפכה".

4 ושואלים: אי הכי, קשו קראי אהדדי אם כך, קשים המקראות זה על זה, באחד נאמר שקומתו עד השמים, ובשני נאמר עד קצה הארץ! ומשיבים: אידי ואידי חד שיעורא זה וזה שיעור אחד הוא.

5 א ועוד בענייני הבריאה, אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון של בריאת העולם, ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה שיעור אורך היום והלילה.

6 וראיות לאלה מן המקרא: שמים וארץ — דכתיב שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" בראשית א, א, תהו ובהו — דכתיב שנאמר: "והארץ היתה תהו ובהו" בראשית א, ב, אור וחשך, חשך — דכתיב שנאמר: "וחשך על פני תהום" בראשית א, ב, אור — דכתיב שנאמר: "ויאמר אלהים יהי אור" בראשית א, ג, רוח ומים — דכתיב שנאמר: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" בראשית א, ב, מדת יום ומדת לילה — דכתיב שנאמר: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" בראשית א, ה.

7 תנא שנה החכם בתוספתא: תהו — הוא קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו, שממנו יצא חשך, שנאמר: "ישת חשך סתרו סביבותיו" תהלים יח, יב, הרי שקו של חושך מקיף את העולם. בהו — אלו אבנים המפולמות הלחות המשוקעות בתהום, שמהן יוצאין מים, שנאמר: "ונטה עליה קו תהו ואבני בהו" ישעיהו לד, יא, ומכאן שתוהו הוא קו, ובוהו הוא אבנים.

8 ושואלים: ואור האם ביום ראשון איברי נברא? והכתיב והרי נאמר: "ויתן אתם אלהים ברקיע השמים" בראשית א, יז, וכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי" בראשית א, יט, הרי שנברא האור ביום הרביעי לבריאה!

9 ומשיבים: יש לפרש כדברי ר' אלעזר. שאמר ר' אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון לא היה אור החמה אלא אור מסוג אחר, והיה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים ועלולים להשתמש באור זה לרעה — עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" איוב לח, טו.

10 ולמי גנזו — לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: "וירא אלהים את האור כי טוב" בראשית א, ד, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" ישעיהו ג, י.

11 וכיון שראה הקדוש ברוך הוא את האור שגנזו לצדיקים — שמח, שנאמר: "אור צדיקים ישמח" משלי יג, ט.

12 ומעירים: כתנאי כדברי תנאים שחלקו בנושא זה, ששנינו: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, אלו דברי ר' יעקב. וחכמים אומרים: אור זה הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון, ולא נתלו במקומם הקבוע ברקיע עד יום רביעי.

13 ב אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה, ובתבונה, ובדעת, ובכח, ובגערה, ובגבורה, בצדק, ובמשפט, בחסד, וברחמים.

14 וראיה לדבר: בחכמה ובתבונה נברא — דכתיב שנאמר: "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" משלי ג, יט. בדעת — דכתיב שנאמר: "בדעתו תהומות נבקעו" משלי ג, כ. בכח וגבורה — דכתיב שנאמר: "מכין הרים בכחו נאזר בגבורה" תהלים סה, ז. בגערה — דכתיב שנאמר: "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו" איוב כו, יא. בצדק ומשפט — דכתיב שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך" תהלים פט, טו. בחסד ורחמים — דכתיב שנאמר: "זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה" תהלים כה, ו.

15 ועוד, אמר רב יהודה אמר רב באותם נושאים: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, שכאשר הן מתגלגלות החוט היוצא מהן גדל והולך, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו, שנאמר: "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו" איוב כו, יא והיינו וזהו שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב מהו שנאמר "אני אל שדי" בראשית יז, א — אני הוא שאמרתי לעולם די, שלא ילך ויגדל. וכעין זה אמר ריש לקיש: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את הים היה מרחיב והולך, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא, ויבשו, שנאמר: "גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב" נחום א, ד.

16 ג בסוד הבריאה נחלקו בית שמאי ובית הלל, תנו רבנן שנו חכמים, בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" בראשית א, א, משמע שמים קודם לארץ. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" בראשית ב, ד.

17 אמר להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה קומה שניה ואחר כך בונה בית?! שכן נאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה" עמוס ט, ו, שקודם נבראה הארץ, ועליה השמים. אמר להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם אדם עושה שרפרף להניח עליו רגליו, ואחר כך עושה כסא?! שנאמר "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי" ישעיהו סו, א. וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קרא אני אליהם יעמדו יחדו" ישעיהו מח, יג, משמע שנבראו יחד.

18 ושואלים: ואידך והאחרים בית שמאי ובית הלל, לדעתם מאי מה פירוש "יחדו"? ומשיבים: דלא משתלפי מהדדי שאינם נפרדים זה מזה והביטוי "יחדיו" איננו מתאר את זמן בריאתם, אלא את האופן שבו הם עומדים. ומעירים: מכל מקום קשו קראי אהדדי קשים המקראות זה לזה, שפעם מקדים שמים ופעם ארץ! אמר ריש לקיש: כשנבראו, ברא תחילה את השמים ואחר כך ברא את הארץ וזה סדר בריאה ראשונה, וכשנטה פרס, קבעם במקומם נטה הארץ ואחר כך נטה שמים.

19 אגב כך מסבירים, מאי מה פירוש מה מקור המלה "שמים"? אמר ר' יוסי בר חנינא: זהו נוטריקון ששם מים. במתניתא תנא בברייתא שנה: "שמים" פירושו — אש ומים, מלמד שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן עירבבן זה בזה, ועשה מהן רקיע.

20 ד מסופר: שאל ר' ישמעאל את ר' עקיבא כשהיו מהלכין בדרך, אמר ליה לו: אתה ששימשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, שהיה נחום איש גם זו דורש כל "אתין" שבתורה, שכל מילת "את" במקרא היה דורש שהיא באה לרבות ולהוסיף דבר מה, "את השמים ואת הארץ" בראשית א, א מה היה דורש בהן? אמר ליה לו: כך היה צריך לדרוש: אילו נאמר "בראשית ברא אלהים שמים וארץ", הייתי אומר: שמים — שמו של הקדוש ברוך הוא, וכן ארץ. שאף אלה שמותיו הם, עכשיו שנאמר: "את השמים ואת הארץ" משמע שאלה הם הנבראים, וברור ש"שמים" הם שמים ממש, "ארץ" — ארץ ממש ולכך יש כאן צורך במילות "את".

21 "את הארץ" למה לי — להקדים שמים לארץ, לומר שהשמים נבראו תחילה. נאמר: "והארץ היתה תהו ובהו" בראשית א, ב ושואלים: מכדי הרי בשמים אתחיל ברישא התחיל בתחילה, ואם כן מאי שנא דקא חשיב מה שונה, מדוע, מונה את מעשה ארץ קודם? תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: השכימו לפתחי. השכים ומצא נשים ואנשים ממתינים לו. למי משבח — למי שאין דרכו להשכים והשכים, לנשים. כן בבריאת הארץ, כיון שהיא דבר גשמי ותחתון, ונבראה יחד עם השמים, ראוי לדבר בה יותר.

22 א תניא שנויה ברייתא, ר' יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות. והוא מפרט: הארץ על מה עומדת — על העמודים, שנאמר: "המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון" איוב ט, ו. העמודים האלה עומדים על המים — שנאמר: "לרקע הארץ על המים" תהלים קלו, ו. מים אלה עומדים על ההרים — שנאמר: "על הרים יעמדו מים" תהלים קד, ו. הרים עומדים על הרוח — שנאמר: "כי הנה יוצר הרים וברא רוח" עמוס ד, יג. רוח עומד בסערה — שנאמר: "רוח סערה עשה דברו" תהלים קמח, ח. סערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא — שנאמר: "ומתחת זרעת עולם" דברים לג, כז, לומר שהעולם כולו נתון על זרועותיו של הקדוש ברוך הוא.

23 וחכמים אומרים: על שנים עשר עמודים עומדת הארץ, שנאמר: "יצב גבלת עמים למספר בני ישראל" דברים לב, ח. וכשם שמספר בני ישראל יעקב שנים עשר, כך עמודי העולם הם שנים עשר. ויש אומרים: שבעה עמודים הם, שנאמר: "חצבה עמודיה שבעה" משלי ט, א. ר' אלעזר בן שמוע אומר: הארץ עומדת על עמוד אחד, וצדיק שמו, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" משלי י, כה.

24 ב אמר ר' יהודה: שני רקיעים הן, שנאמר: "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים" דברים י, יד, משמע: שמים, ושמים מעל השמים.

25 ריש לקיש אמר: שבעה רקיעים הם, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. ומפרשים מה תפקידו של כל אחד מהם: וילון הוא רקיע שאינו משמש כלום, ואין בתוכו דבר, אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית, ומחדש בכל יום מעשה בראשית שיהיה שינוי בעולם, שנאמר: "הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת" ישעיה מ, כב. רקיע הוא זה שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין, שנאמר: "ויתן אתם אלהים ברקיע השמים" בראשית א, יז. שחקים — שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים, שנאמר: "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח. וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו" תהלים עח, כג-כד.

26 זבול — שבו ירושלים של מעלה, ובית המקדש של מעלה, ומזבח של מעלה בנוי, והמלאך מיכאל, השר הגדול, עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר: "בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים" מלכים א' ח, יג. ומנלן דאיקרי ומנין לנו שזבול נקרא "שמים" — דכתיב שנאמר: "הבט משמים וראה מזבל קדשך ותפארתך" ישעיהו סג, טו.

27 מעון — שבו כיתות של מלאכי השרת, שאומרות שירה בלילה וחשות שותקות ביום, מפני כבודן של ישראל שלא להתחרות עימם באמירת השירה שלהם, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי" תהלים מב, ט ששירת המלאכים עם ה' היא רק בלילה.

28 על אותו כתוב אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה — הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו", ומה טעם "יומם יצוה ה' חסדו" — משום "ובלילה שירה עמי", שירת התורה. ואיכא דאמרי ויש שאומרים שאמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי".

29 ובאותו ענין אמר ר' לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה — מאכילין אותו גחלי רתמים, שנאמר: "הקטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם" איוב ל, ד. שאלו המפסיקים "קוטפים" דברי תורה שנתנו מן הלוחות "מלוח" לשם שיחה סתם "עלי שיח" — נענשים באכילת גחלים הנעשים מ"שורש רתמים". ומנלן דאיקרי ומנין לנו שנקרא מעון זה "שמים" — שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" דברים כו, טו.

30 מכון — שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד, ועליית טללים רעים, ועליית אגלים טיפות, וחדרה של סופה וסערה, ומערה של קיטור. ודלתותיהן של כל אלה הן אש, ומנין שיש לו אוצרות לדברים רעים? שנאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים" דברים כח, יב, ומכאן שיש לו גם אוצר אחר, שאינו טוב.

31 ושואלים: הני אותם דברים שמנינו, ברקיעא איתנהו וכי בשמים הם מצויים הני בארעא איתנהו הלא אלה בארץ הם מצויים? דכתיב שנאמר: "הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עשה דברו" תהלים קמח, ז, משמע שכל אלה מן הארץ הם! אמר רב יהודה אמר רב: דוד ביקש עליהם רחמים שלא ישארו בשמים, והורידן לארץ. אמר לפניו: רבונו של עולם, "לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך במגורך רע" תהלים ה, ה, כלומר, הלא צדיק אתה ה', לא יגור במגורך, בסמוך לך, דבר שיש בו רע, מוטב שיהיו סמוכים אלינו. ומנלן דאיקרי ומניין לנו שנקרא מקום זה "שמים" — דכתיב שנאמר: "רעב כי יהיה... דבר כי יהיה... כל נגע כל מחלה" מלכים א' ח, לז, ובהמשך נאמר: "ואתה תשמע השמים מכון שבתך" מלכים א' ח, לט.

32 ערבות הוא רקיע שבו צדק משפט וצדקה, גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים, ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות, וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים. וראיה לדברים: צדק ומשפט מצויים בשמים דכתיב שנאמר: "צדק ומשפט מכון כסאך" תהלים פט, טו. צדקה — דכתיב שנאמר: "וילבש צדקה כשרין" ישעיה נט, יז. גנזי חיים — דכתיב שנאמר: "כי עמך מקור חיים" תהלים לו, י. וגנזי שלום דכתיב שנאמר: "ויקרא לו ה' שלום" שופטים ו, כד, משמע ש"שלום" הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, וסמוך אליו. וגנזי ברכה — דכתיב שנאמר: "ישא ברכה מאת ה'" תהלים כד, ה.

33 נשמתן של צדיקים — דכתיב שנאמר: "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך" שמואל א' כה, כט. רוחות ונשמות שעתיד להיבראות — דכתיב שנאמר: "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" ישעיה נז, טז, משמע, הרוח שעתידה לצאת לעולם, לעטוף גוף, נמצאת לפני ה'. וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים — דכתיב שנאמר: "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה" תהלים סח, י.

34 שם ברקיעים אופנים ושרפים וחיות הקדש, ומלאכי השרת, וכסא הכבוד, מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם בערבות, ומביאים ראיה שנאמר: "סלו לרכב בערבות ביה שמו" תהלים סח, ה ומנלן דאיקרי מניין לנו שערבות נקראו "שמים"? אתיא בא נלמד הדבר בגזירה שווה של המילים "רכיבה" "רכיבה", כתיב הכא נאמר כאן: "סלו לרכב בערבות" וכתיב התם ונאמר שם: "רכב שמים בעזרך" דברים לג, כו.

35 וחשך וענן וערפל מקיפין אותו — שנאמר: "ישת חשך סתרו סביבותיו סכתו חשכת מים עבי שחקים" תהלים יח, יב. ושואלים: ומי איכא חשוכא קמי שמיא והאם יש חושך לפני השמים, לפני הקדוש ברוך הוא? והכתיב והרי נאמר: "הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי" הוא מגלה עמוקות ונסתרות יודע מה בחושך, והאור עמו מצוי דניאל ב, כב, משמע שליד הקדוש ברוך הוא מצוי אור ולא חושך! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה הא זה שיש עמו רק אור, מדובר

1 שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי חגיגה פתח ↗

ת"ל ולמקצה השמים ועד קצה השמים אלא עד שלא נברא העולם כו'. — צ"ל: ת"ל ולמקצה השמים עד קצה השמים א"כ מה ת"ל למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ פי' דלהוציא קודם למעשה בראשית כבר כתיב ולמקצה השמים וגו' וכ"ה בבבלי י"ב א' וע' בפרש"י שם אלא עד שלא נברא האדם את דורש ולבך מסכים פי' שלעצמך אתה דורש משנברא האדם את דורש וקולך הולך מסוף העולם ועד סופו תני ר' חייא למן היום תני בר קפרא ולמן היום פי' דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ ובר קפרא דרש כאלו היה כתוב "ולמן היום" בוי"ו דמוסיף על הראשונים דהיינו שכל ששת ימי בראשית אתה מותר לדרוש מסוף העולם עד סופו.

2 גור אריה על דברים פתח ↗

2 הסולם על ספר הזהר פתח ↗

ובג"כ כתיב וכו': ומשום זה כתוב, והיו ימיו מאה ועשרים שנה, כי יוד, שה"ס חכמה וחיים וכן בב' נקבי דפרדשקא יש ג"כ אותיות יוד, כי הכותל בין ב' נוקבין הוא ו', נקב הימני היא י', ונקב השמאלי היא ד', היא שלמה ואינה שלמה, שמצד עצמה בלי המילוי ו"ד היא שלמה בע"ס, ומצד המילוי ו"ד שהן בחינת הנוקבא של ה י' היא אינה שלמה. לפיכך, י' בפני עצמה היא מאה, דהיינו עשר ספירות שכל אחת כלולה מעשר והן מאה. ב' האותיות ו"ד שאינן שלמות, הן ב' פעמים עשר שביחד הן מאה ועשרים שנה י' בפני עצמה כשמתגלית בזעיר אנפין, היא מתפשטת לעשרת אלפים שנה, כי ספירות החכמה כל אחת מתפשטת לאלף. מכאן, כתוב, ותשת עלי כפכה. דהיינו שנתמעט קומתו למאה אמה, כמ"ש חגיגה יב. מחמת שקבל אור החיים מן היוד שהיא שלמה ואינה שלמה. מחמת שה ו"ד שאינן שלמות הן מחוברות אל ה יוד כנ"ל.

2 רש"י על דברים פתח ↗

ולמקצה השמים. וְגַם שְׁאַל לְכָל הַבְּרוּאִים אֲשֶׁר מִקָּצֶה אֶל קָצֶה, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ, מְלַמֵּד עַל קוֹמָתוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁהָיְתָה מִן הָאָרֶץ עַד הַשָּׁמַיִם, וְהוּא הַשִּׁעוּר עַצְמוֹ אֲשֶׁר מִקָּצֶה אֶל קָצֶה סנהדרין ל"ח:

3 תוספות פתח ↗

מסוף העולם ועד סופו. מהלך ת"ק שנה לקמן חגיגה יג. שנאמר שדי שאמר די שלא להרחיב יותר שנאמר אני אל שדי פרה ורבה אני שאמרתי די לעולם ותימה מנא לך הא שיש ת"ק שנה ולא יותר ולא פחות וי"ל דנפקא לן מן שדי בשדי יש ג' אותיות שי"ן דל"ת יו"ד קח י"נ ל"ת ו"ד הנעלם מן שדי ויעלה ת"ק כך שמעתי מר' מנחם ברבי עזריאל וצ"ע למ"ד פרק מי שהיה טמא פסחים צד. ושם כל העולם כולו תחת כוכב אחד עומד היכי קיימי כל הני כוכבים הנראין ברקיע וי"מ שעל ים אוקיינוס הן עומדין כדאמרינן בפרקי דר"א כל השיעורים לא נאמרו רק על שאר ימים אבל ים אוקיינוס בוראו יודע מדתו אך במדרש אחר מצינו ששליש ימים שאמר הוי בים אוקיינוס וכן יסד ה"ר בנימין ביוצר שלו זה הים שליש עולמו במאה וששים ושש ועוד סיימו וצריך למימר שאותו מדרש פליג אההיא דפסחים ומיהו יש להעמיד ההיא דהתם במזלות של גלגל אבל שאר כוכבים קטנים הם ולי נראה דיש ליישב כל אותן מדרשים שהם תלוין בכיפת הרקיע והוא גדול הרבה מן הארץ אם היה נמתח עליה זו כזו לפי גבול הארץ בא וראה אהל מתוח על הארץ כמין כיפה גבוה באמצע שתופס כפלי כפלים אם היה נמתח בקו הארץ אך היה קשה מדכתיב גבי סיסרא שופטים ה׳:כ׳ מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם ומוכח מינה בנימוקי רש"י וכן איתא במדרש שאורך הכוכב מהלך ת"ק שנה כמן השמים ועד הארץ שהיה ראש אחד תחוב ברקיע והשני היה בארץ והיכי היה יצא באויר העולם כיון דכולו תחת כוכב אחד הוא עומד וצ"ל שהם חולקין יחד אם לא נחלוק בין מזלות הגלגל לשאר מזלות:

3 תורה תמימה על התורה פתח ↗

אדם על הארץ. א"ר אלעזר, אדם הראשון מן הארץ ועד לרקיע היה שנאמר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ סביתכן דדריש אשר ברא אלהים שהוא בשמים אדם על הארץ כלומר עד הארץ ובא על במובן עד כמו הי"א על דסבירין עד שנמסרו במסורה פ' ויחי בפסוק וירכתו על צדון, ועי' במנחת שי שם, וגם כי ד' ול' מתחלפין מפני שהם ממוצא אחד. , ורב יהודה אמר רב, מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר ולמקצה השמים ועד קצה השמים, קשו קראי אהדדי, אידי ואידי חד שיעורא הוא סגכתב בס' מגן אבות דאין הענין מדבר משיעור קומת גופו של אדה"ר רק מגודל השגתו בידיעות העולם והטבע מתחתית הארץ עד רום השמים, ולפי"ז צ"ל דהלשון אידי ואידי חד שיעורא הוא מוסב ג"כ לכונה זו, ור"ל מי שמשיג שיעור הידיעה מן הארץ עד לרקיע הוא משיג גם הידיעה מסוף העולם ועד סופו. .חגיגה י"ב א'

3 קראתי בכל לב פתח ↗

אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר "למן היום אשר ברא א־להים אדם על הארץ ולמקצה השמים" ועד קצה השמיים, כיון שסרח — הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה" חגיגה יב ע"א.

4 תוספות פתח ↗

אידי ואידי חד שיעורא הוא. ופליג אמאן דדריש בתמיד דף לב. דמזרח ומערב רחוק טפי דאי לא תימא הכי אדם היכי הוה קם כיון דכתיב מקצה השמים ועד קצה השמים וי"ל שסובר שהיה בגן עדן עד שנתמעט:

4 חידושי הלכות פתח ↗

תוס' בד"ה אידי ואידי חד שיעורא הוא ופליג אמאן דדריש בתמיד כו' דאלת"ה אדם היכי הוה קם כו' וי"ל כו' עכ"ל הא ודאי א"צ ראייה דמאן דסבר דמזרח ומערב רחוק טפי דלית ליה דחד שיעורא הוא אבל כוונתם דמלתא דרב דסבר מסוף עולם ועד סופו הוה פליג אמאן דסבר מזרח ומערב רחוק טפי דאלת"ה היכי הוה קם כו' ושוב תירצו דאיכא למימר שפיר דמלתיה דרב אתיא כוותיה אלא שבג"ע היה עד שנתמעט ולפ"ז מלתיה דרב ודר"א פליגי אהדדי ותלמודא דקאמר בשמעתין א"ה קשו קראי אהדדי בא להשוותם דלא פליגי למאן דאית ליה התם דחד שיעורא הוא ודו"ק:

4 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

772 "אידי ואידי חדא שיעורא" חגיגה יב..

5 בכור שור פתח ↗

ויאמר אלהים יהי אור. הוא השמש הירח והככבים שכולם נבראו ביום ראשון אלא שלא נתלו עד יום ד' וכן אמרו רבותינו בד' נתלו המאורות ולא אמרו נבראו ואילו נבראו ביום א' השמים הארץ וחשך ורוח ואור וכן מפורש בחגיגה אלא שאומרין שתהו ובהו בריות ולפי הפשט הוא לשון שממה:

5 כלי יקר על בראשית פתח ↗

וּמַה שֶּׁנֶּאֱמַר, ״וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ״ – לְפִי שֶׁאָמְרוּ רז״ל נדרים לא: גְּדוֹלָה מִילָה, שֶׁאִלְמָלֵא מִילָה לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ירמיהו לג כה ״אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי״. לְכָךְ הִזְכִּיר בִּשְׁבוּעַת הַמִּילָה ״אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ״. וְטַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא, לְפִי שֶׁהַמִּילָה מַשְׁלֶמֶת שֵׁם שֶׁל שַׁדַּי, וּבְאוֹתוֹ שֵׁם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעוֹלָמוֹ ״דַּי״, כְּשֶׁהָיוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מִתְפַּשְּׁטִין וּמַרְחִיבִים וְהוֹלְכִים, כִּדְאִיתָא פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין חגיגה יב.. וּבָזֶה מְיֻשָּׁב מַה שֶּׁאָמְרוּ ״לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ – מַשְׁמַע אַחַר שֶׁנִּבְרְאוּ לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהִתְקַיֵּם, וְהַפָּסוּק אוֹמֵר ״לֹא שָׂמְתִּי״ – מַשְׁמַע לְכַתְּחִלָּה. אֶלָּא לְפִי שֶׁקָּאֵי עַל ״חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ״, עַל הַחֹק הַנִּתָּן לָהֶם שֶׁלֹּא יִתְפַּשְּׁטוּ לְאֵין תַּכְלִית, וְגָעַר בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׁם שַׁדַּי, כִּי בוֹ אָמַר לְעוֹלָמוֹ ״דַּי״, וְאִלְמָלֵא זֶה לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לְהִתְקַיֵּם אִם הָיוּ מִתְפַּשְּׁטִין לְאֵין תַּכְלִית, וְכָל זֶה בָּא מִצַּד הַמִּילָה הַמַּשְׁלֶמֶת שֵׁם זֶה. אֲבָל ״כְּשֶׁלְּקָחַנִי מִבֵּית אָבִי״ בראשית כד:ז – זֶהוּ קֹדֶם הַמִּילָה – הָיָה ״אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם״ לְבַד, כִּי לֹא הָיָה שֵׁם שֶׁל שַׁדַּי מִתְפַּשֵּׁט בַּתַּחְתּוֹנִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא ״אֱלֹהֵי הָאָרֶץ״ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּוְקָא, כִּי הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ כוּ׳ כתובות קי:, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר מלכים ב יז כו ״לֹא יָדְעוּ אֶת מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ״. לְכָךְ אָמַר עַל חוּצָה לָאָרֶץ ״ה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי״ בראשית כד:ז, אֲבָל כָּאן שֶׁעָמַד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמַר ״בַּה׳ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ״ בראשית כד:ג.

5 מחוקקי יהודה קרני אור פתח ↗

לו וכן הוא בג' חגיגה יב א א"ר יהודה אמר רב עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן שמים וארץ, וכו' וב"ר פ' יא ט ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא שלש בריות היה הקב"ה בורא בכל יום ויום, בראשון שמים וארץ ואורה וכו', ובפסיקתא רבתי "אתה מוצא כשברא הקב"ה את עולמו היה בורא שלש בריות בכל יום וכו' ובזהר שמות דף יח ב אמר ר' אלעזר עשרה דברים נבראו ביום ראשון וכו', וכן בתיקונים ת' ע', ע"ס דמתלבשין בעשרה דברים דאיתבריאו ביומא קדמאה, ואינון שמים וארץ וכו', ובפדר"א פ"ג חשיב שמונה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן שמים וארץ וכו', ועיין ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א דעת ב"ש וב"ה ובב"ר פ' יב ה, חגיגה יב א פדר"א ריש פי"ח:

6 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרשת שבת הגדול פתח ↗

5 "וכן ברא הימים ביום ג', כך צריך לומר" לשון חדושי הרד"ל שם אות א, כי המים לא הימים כבר נזכרו ביום הראשון בראשית א, ב "ורוח אלקים מרחפת על פני המים". ואמרו חכמים חגיגה יב. "עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן; שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחושך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה... רוח ומים, דכתיב 'ורוח אלקים מרחפת על פני המים'". ובגבורות ה' פי"ד יב. כתב: "לא נאמר במים בריאה ויצירה בפרשת בראשית, וזה ראיה על מיעוט היצירה בהם". ושם פ"מ קכד: כתב: "הים בריאה מיוחדת בעולם, וכדכתיב תהלים צה, ה 'אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו', הרי נחשב כמו היבשה, והוא יסוד אחד מן היסודות, שהוא יסוד המים".

6 דברי דוד על רש״י פתח ↗

בראשית ברא וכו' ואם באת לפרשו כפשוטו כו', לפירש"י הוה המשך הסיפור מן בראשית עד ויאמר אלהים יהי אור שהוא כונת הידיעה שמודיע לנו הכתוב. ויש להקשות למה לא פירש"י שוהארץ היתה תהו היא הידיעה, והסיפור אינו אלא פסוק ראשון בלבד, והרא"ם תירץ דא"כ קשה למה אמר והארץ בוי"ו היה לו לומר הארץ כו', אבל הוי"ו של ויאמר אינו קשה ל"ל די"ל דהוי"ו מהפך מעתיד לעבר. ולא נראין דבריו בזה משני צדדין, דמ"ש וי"ו דוהארץ היה קשה, זה אינו דכן מצינו בהרבה מקומות ואחד מהם בפרשת ויצא אם יהיה אלהים עמדי ושמרני כו' והאבן הזאת, וכו', שנית במ"ש דוי"ו דויאמר אלהים הוא צריך להפך מעתיד לעבר אין זה מיושב, דקשה ע"ז דהיה לו לומר אמר אלהים יהי אור ולא צריך לא וי"ו ולא יו"ד דויאמר והיה שפיר לשון עבר. ונ"ל דרש"י לא רצה לפרש כן משום דקשה ע"ז דאם היה הסיפור פסוק ראשון לחוד והידיעה היא מן והארץ היתה וכו' יש מקום לטעות ח"ו ולומר כי בריאת שמים וארץ היה מן האלהים ב"ה אבל תהו ובהו וחושך ורוח אלהים מרחפת אינו מן האלהים דהא אינו דבק לקרא קמא דנזכר בו דאלהים ית' הוא הפועל והיה כאומר כשבנה המלך עיר פלוני היה שם כבר מעצמו כולו מים, וזה אינו בהקב"ה דהכל הוא ממנו ית' ב"ה כדאיתא פרק אין דורשין דאפי' תהו ובהו וכו' הכל הוא מרצונו ית' שהוא חפץ בהויה זו ולא נהיה שום הויה בעולם בלי כחו ורצונו של הקב"ה, אבל כשהוא דבק למעלה הוה שפיר, דה"ק בראשית הבריאה שנהיתה מן הקב"ה דהיינו שמים וארץ, והארץ היתה כו', שגם זה היתה ממנו ית' ויתעלה וגם חושך ורוח אלהים כו' אז ויאמר אלהים יהי אור, ונמצא מפורש שהכל הוא בריאת הקב"ה. ולכאורה יש להקשות במ"ש בראשית בריאת שמים וארץ משמע שיש אחרית אלא שמספר מה שנעשה בהתחלה ולא באחריתו וזה ודאי אין שייך בהקב"ה שאין שייך בו לומר זמן איזה משך שיהיה הן גדול הן קטן, רק הוא אומר ויהי תכף בפעם אחת ואין זה קושיא דאדרבה הא קמ"ל קרא דתיכף שהיה רצון הש"י לברוא שמים וארץ והארץ, היתה וכו' באותו רגע ויאמר אלהים יהי אור ואין דומה למעשה בשר ודם שיש זמן מיוחד לכל אחד, וע"כ אמר בראשית להודיע שלא היה רגע פנוי מן הבריאה של אלו למאמר ויאמר אלהים יהי אור מה שאין שייך זה בזולת הקב"ה:

6 ביאור הרד"ל על פרקי דרבי אליעזר פתח ↗

לא ורוח ומים שנא' ורוח כו'. מה שמביא על אלו קרא טפי מבאחריני ובחגיגה מייתי קראי לכלהו, נראה משום דלא כתיב בהו בריאה, וכמ"ש בב"ר פ"א ששאל פלוספוס לר"ג צייר גדול הוא אלקיכם אלא שמצא סממנים טובים שסייעהו רוח ומים וא"ל כלן כתיב בהן בריאה ושם חשיב ג"כ תהו ובהו ותהומות אבל חשך לא חשיב, שהפלוספוס היה סבור כשיטת הטבעיים שחשך אינו בריאה אלא העדר האור וכמש"ל אי"ה, וכאן דלא הזכיר בהנך קראי, נראה דס"ל דהני כולן בכלל בריאת הארץ הן דכתיב תחלה כלל ואח"כ פורט והולך ראשית ברייתה היתה באופן זה תהו ובהו וחשך ותהום שהן חללים שבעובי האדמה כדלקמן פ"ה, ועי' בפי' הרמב"ן, אבל הני רוח ומים שהן סובבים למעלה על הארץ שקודם מאמר יקוו המים היו המים סובבים על היבשה, וז"ש שהי' העולם מים במים, וז"ש חשך על פני תהום ס"ד שאין נכללין בכלל הארץ, וא"כ הרי לא נמצא בהן בפי' בריא' וכן אמרו במדרש תמורה הנדפס ס"ס אגדת בראשית ובס"ס הפרד"ס הגדול לרש"י פ"ב, כל העולם ואשר בו מצאנו להם בריאה בששת ימי בראשית חוץ מן המים והרוח והחשך שנא' וחשך כו' ורוח כו' מרחפת ע"פ המים עד שבא ישעי' ואמר יוצר אור ובורא חשךיולפמ"ש הרמב"ן שחשך דכאן הוא אש היסודי. שהוא סובב על הרוח למעלה. ולכן ס"ד שאינו בכלל בריאת הארץ. לפ"ז שלשה אלו דחשיב הן ג' אמות אמ"ש שבס' יצירה שבהן נוצר כל היצור. ולכן אמר שלא מצאנו להם בריאה בפירוש והוצרכו להביא מקרא דישעי':, ועי' בב"ר קראי על מים ורוח ג"כ לכן באו לפרש כאן שהן ג"כ נבראו ביום ראשון מקרא דורוח אלקים מרחפת ע"פ המים ולומר שגם מקרא זה נמשך לו הארץ היתה, שהן בכלל בריאת הארץ וכמ"ש הרמב"ן, וכ"כ הגר"א באד"א שכל שלמטה מגלגל השמים נכלל במע"ב הכל בכלל הארץ:

7 תוספות פתח ↗

ישת חשך סתרו. מדכתיב סביבותיו סוכתו קדריש:

7 רש״ש פתח ↗

גמרא שממנו יוצא חשך שנאמר כו'. כצ"ל וכן הוא בע"י:

7 רד"ק על בראשית פתח ↗

וְהֶחָכָם ר׳ יִצְחָק בֶּן רַבִּי שְׁלֹמֹה הַמְכֻנֶּה הַיִּשְׂרְאֵלִי פֵּרַשׁ תֹהוּ וָבֹהוּ הָאֲוִיר הַנָּח הַשּׁוֹקֵט קֹדֶם הִתְנוֹעֲעוֹ בִּרְצוֹן הָאֵל, וְהָאֲוִיר הַנָּח קֹדֶם לִבְרֵאשִׁית וְהַמַּיִם נִהְווּ מִמֶּנּוּ בְּתַחְתִּיתוֹ, כִּי הַדָּבָר הַכָּבֵד יֵרֵד לְמַטָּה. וְהֶחָכָם הַכּוּזָרִי פֵּרַשׁ תֹהוּ וָבֹהוּ הַחֹמֶר הָרִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁהִתְאַיֵּךְ, כִּי אִם אֵין בּוֹ אֵיכוּת הוּא בֶּאֱמֶת תֹּהוּ וָבֹהוּ, וְכִנָּה אוֹתוֹ גַּם כֵּן בְּמַיִם, הוּא שֶׁאָמַר עַל־פְּנֵי הַמָּיִם, וּפֵרַשׁ רוּחַ אֱלֹהִים חֵפֶץ הָאֱלֹהִים הַסּוֹבֵב אוֹתוֹ הַמְאַיֵּךְ אוֹתוֹ, וְכִנָּה אוֹתוֹ בְּמַיִם כִּי הֶעָבֶה יוֹתֵר מִן הַמַּיִם, וְהִיא הָאָרֶץ, לֹא יִשְׁתַּוּוּ פְּעֻלּוֹת הַטֶּבַע בְּכָל חֲלָקָיו מִפְּנֵי שֶׁהֵם חֲזָקִים וְקָשִׁים וְאֵינוֹ רָאוּי כִּי אִם לִמְלָאכָה, וְהַמְּלָאכָה אֵינוֹ כּוֹלֶלֶת כָּל חֶלְקֵי הַחֹמֶר אֶלָּא שְׁטָחָיו — וְהַטֶּבַע הוּא כּוֹלֵל כָּל חֶלְקֵי הַדָּבָר שֶׁהוּא זָב וְנִגָּר כִּתְכוּנַת הַמַּיִם וּפוֹעֵל בּוֹ כִּרְצוֹנוֹ. וּבְסֵפֶר יְצִירָה וְכֵן זָכְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמַסֶּכֶת חֲגִיגָה יב תֹּהוּ זֶהוּ קַו יָרֹק הַמַּקִּיף אֶת הָעוֹלָם שֶׁמִּמֶּנּוּ יָצָא חֹשֶׁךְ, בֹּהוּ אֵלּוּ אֲבָנִים מְפֻלָּמוֹת הַמְשֻׁקָּעוֹת בַּתְּהוֹם וּמִבֵּינֵיהֶם יָצְאוּ מַיִם, מְפֻלָּמוֹת לְחוֹת כְּמוֹ ביצה כד דָּגִים מְפֻלָּמִים. וּפֵרַשׁ רַב סַעַדְיָה קַו יָרֹק, זֶה הוּא חֹשֶׁךְ שֶׁנִּרְאֶה סְבִיב הָעוֹלָם קֹדֶם עֲלוֹת הַשַּׁחַר. וְהֶחָכָם הַגָּדוֹל הָרַב רַבֵּנוּ מֹשֶׁה זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה פֵּרַשׁ, וְהָאָרֶץ הוּא תְּחִלַּת הַפָּסוּק כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ, יֹאמַר כִּי כָּזֶה הַפָּסוּק הַשֵּׁנִי נִזְכְּרוּ הַיְסוֹדוֹת כְּפִי הַנָּחָתָם הַטִּבְעִי. הָאָרֶץ וְעָלֶיהָ הַמַּיִם, רוֹצֶה לוֹמַר כִּי כֵּיוָן שֶׁזָּכַר הַמַּיִם בֶּאֱמֶת תַּחְתֵּיהֶן אָרֶץ, כִּי עַל מָה יָנוּחוּ הַמַּיִם לֹא עַל הָאָרֶץ, וְהָאֲוִיר דָּבֵק עִם הַמַּיִם וְהָאֵשׁ לְמַעְלָה מִן הָאֲוִיר, כִּי בְּיַחֲדוֹ הָאֲוִיר עַל־פְּנֵי הַמַּיִם יִהְיֶה הַחֹשֶׁךְ אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי תְהוֹם לְמַעְלָה מִן הָאֲוִיר בְּלֹא סָפֵק, וְהַחֹשֶׁךְ הִיא הָאֵשׁ הַיְסוֹדִי וְנִקְרָא בְּזֶה הַשֵּׁם לִהְיוֹתָהּ בִּלְתִּי מְאִירָה אֲבָל סְפִירִית, אִלּוּ הָיְתָה הָאֵשׁ הַיְסוֹדִית מְאִירָה הָיִינוּ רוֹאִים הָאֲוִיר כַּלַּיְלָה כְּאִלּוּ מִתְלַהֵב אֵשׁ. וְלֹא פֵּרַשׁ תֹהוּ וָבֹהוּ, וְאוּלַי דַּעְתּוֹ בָּהֶם כְּדַעַת הַמְפָרְשִׁים, כִּי כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה כָּל יְסוֹד נִרְאֶה לְבַדּוֹ וְהָאָרֶץ הָיְתָה מְכֻסָּה בַּמַּיִם הִנֵּה הַכֹּל תֹּהוּ וָבֹהוּ, כִּי לֹא יָצָא מֵהֶם דָּבָר נִמְצָא בִּהְיוֹתָם עַל הַתְּכוּנָה הַהִיא. וְכָתַב כִּי עַל־פְּנֵי הַמַּיִם שֶׁזָּכַר אֵינוֹ אֶלָּא לְבַד הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיַּמִּים, אֲבָל חֹמֶר אֶחָד מְשֻׁתָּף נִבְדָּל לְשָׁלֹשׁ צוּרוֹת אַחַר כֵּן, קְצָתוֹ אֶל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיַּמִּים וּקְצָתוֹ אֲשֶׁר בָּרָקִיעַ, וּקְצָתוֹ הַמַּיִם אֲשֶׁר עַל הָרָקִיעַ.

8 אדרת אליהו פתח ↗

ע"ד הרמזוהיו למאורות כו' והקשו בגמ' אור ביום ראשון נברא והכתיב ויתן אותם כו' כדר"א חגיגה י"ב ע"א אור שנברא ביום הראשון אדם צופה בו כו' כיון כו' עמד וגנזו כו' שאור הראש הוא אור השכל אור דנהיר בלבא שאדם מסתכל בו ומשיג בו את כל העולם והוא אור הגנוז לע"ל שאז ותמלא הארץ דעה. להאיר על הארץ. להתנהג בו גבולות עמים שהן למספר ב"י י"ב מנהיגים את הארץ הגוף אבל לב"י אין מזל. לישראל שהן למעלה מן הטבע ומתנהג באור דנהיר בה:

9 אהל יעקב על התורה פתח ↗

וטרם נשימה קנצי למה שרצינו לבאר בדרושנו זה, אביא עוד אליכם עד נאמן על נושא עניננו, כי אמת וישר הוא. והוא מאמר רבותינו ז"ל: אמר ר' אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר: וימנע מרשעים אורם איוב ל"ח, ט"ו. ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. חגיגה י"ב, א'.

9 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1199 דוגמה לדבר; בנתיב הצדק פ"א ב, קלו: כתב: "האור בעצמו מסולק מן החומר לגמרי, וזה אמרם חגיגה יב. כי האור שנברא בששת ימי בראשית האדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. רוצה לומר כי האור שנברא בששת ימי בראשית הוא אור גמור, מסולק מן החומר, ולפיכך האדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, שאינו גשמי. לכך גנזו לצדיקים לעתיד לבא שם, כאשר יהיה העולם מסולק מן הגשמי, יהיה משמש האור הנבדל מן הגשמי לגמרי. אבל בעולם הזה, שהצדיק יש לו גוף, אין ראוי לעולם רק אור שיש לו נושא גשמי, כמו החמה והלבנה. ולפיכך נגנז האור הראשון, שאינו בגוף, ונתן להם אור הזה שהוא בגוף" ראה למעלה פ"א הערה 162. הרי דבר שאין לו נושא גשמי הוא "מסוף העולם ועד סופו", ולכך האור הראשון ומעלת שם טוב נמצאים בכל העולם, כי אינם מוגבלים כלל על ידי נושא גשמי.

9 מראי מקומות הערות וציונים על לקוטי תורה פתח ↗

אור שנברא ביום ראשון: חגיגה יב, א. ב"ר יב, ה.

10 יהל אור על ספר הזהר פתח ↗

ואתכליל בברית. זהו סוד וירא אלהים את האור כי טוב. ואמרו חגיגה יב, א שגנזו לצדיקים שנאמר אמרו וכו'. ואמרו לקמן ובתקונים שר"ל בצדיק יסוד עולם:

10 מזרחי פתח ↗

ראהו שאינו כדאי להשתמש בו כו'. ב"ר ובחגיגה פרק אין דורשין וה"פ וירא אלהים את האור כי טוב שראוי להשתמש בו הצדיק הנקרא טוב כדכתיב אמרו צדיק כי טוב וכתיב אור זרוע לצדיק ויבדל אותו לו לעתיד לבא פי' גנזו לו ופירוש בין האור ובין החושך שעל ידי הגניזה הזאת שגנזו לצדיקים ומנעו מן הרשעים כדכתיב וימנע מרשעים אורם נהיה ההבדל בין בעלי האור שהם הצדיקים ובין בעלי החשך שהם הרשעים וכך אמרו בב"ר בין מעשיהם של צדיקים ובין מעשיהם של רשעים:

11 אדרת אליהו פתח ↗

ויהי אור ארז"ל בחגיגה דף י"ב ע"א אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט כו' עמד וגנזו מהם לצדיקים לעתיד לבא וכו' וכיון שראה אור שגנזו לצדיקים לע"ל מיד שמח שנאמר אור צדיקים ישמח זה המאמר הוא קשי ההתכה מנלן שגנז ומנלן ששמח כי ליכא מידי דלא דרמיז באורייתא אמנם אם תשית לבך לדבריהם ז"ל כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער. והי' לשון שמחה והוא מיוסד על אדני השכל ותעלומות החכמה. מפני שמלת יהי מורה על העתיד ואות וי"ו מהפכו לעבר. ומלת הי' מורה על העבר ואות וא"ו מהפכו אל העתיד והנה יחייב השכל. שלא ידאג האדם ויעצב על דברים הנקנים כמו העושר אם לא נקנה לו מימיו וכן ההדיוט על ההתמנות המלוכה. אפס ידאב לבבו בהעדר קנינו. לכן כל מקום שנאמר ויהי הוא המורה שנתהפך עליו עולמו דברים הראוים לו להיות ונעדרו ממנו והם בגדר שעברו הוא לשון צער אבל והי' מורה על הקנינים שראוים להיות בגדר העבר ונעדרים ממנו אפס יהיו להפך ונעשו לו קניניו בגדר ההוה ועתיד להיו' לו הוא לשון שמחה. כי הוא השמח' ההחלטי כמשר"ל ביומא דף ע"א כי אורך ימים ושנות חיים וכי יש ימים שאינם של חיים אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכין מרעה לטובה. ואצל האור נאמר ויהי דרז"ל שנגנז אורו. ודקדקו ממה שנאמ' ויהי אור השני ולא אמר ויהי כן כי לא נשאר עוד מתכונתו עד לע"ל אור צדיקי' ישמח ודוק.

12 כלי יקר על בראשית פתח ↗

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר. כְּתִיב בְּפָרָשָׁה זוֹ חָמֵשׁ פְּעָמִים לְשׁוֹן אוֹר, וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי כְּתִיב חָמֵשׁ פְּעָמִים לְשׁוֹן מָאוֹר בְּתוֹסֶפֶת מ״ם, וְיֵשׁ בָּזֶה כַּוָּנָה נִפְלָאָה. וְזֶה כִּי מָצִינוּ לְרַזַ״ל שֶׁאָמְרוּ חגיגה יב: אוֹר שֶׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן נִגְנַז, וְאִיתָא לְמַאן דְּאָמַר הֵן הֵן הַמְּאוֹרוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְלֹא נִתְלוּ עַד יוֹם רְבִיעִי, וְנִרְאִין שְׁנֵי מִדְרָשִׁים אֵלּוּ כְּסוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה. וְהָאֱמֶת אֵינוֹ כֵן, כִּי הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאוֹר שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן הָיָה אוֹר גָּדוֹל וְנִגְנַז, וְאֵלּוּ הַמְּאוֹרוֹת שֶׁנִּתְלוּ בְּיוֹם רְבִיעִי אֵינָן עֶצֶם הָאוֹר אֶלָּא קִבְּלוּ אוֹרָם מִן נִיצוֹץ אוֹר הָעֶלְיוֹן שֶׁנִּבְרָא בְּיוֹם רִאשׁוֹן, לְכָךְ הִזְכִּיר בּוֹ לְשׁוֹן אוֹר כִּי הוּא הָיָה עֶצֶם הָאוֹר, אֲבָל בַּמְּאוֹרוֹת שֶׁל יוֹם רְבִיעִי הִזְכִּיר בְּכָל אֶחָד מָאוֹר בְּתוֹסֶפֶת מ״ם לְהוֹרוֹת שֶׁקִּבְּלוּ אוֹרָם מִן אוֹר אַחֵר גָּדוֹל מֵהֶם כְּהוֹרָאַת הַמ״ם. וּלְפִי זֶה אֵין הַמִּדְרָשִׁים סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה, כִּי אוֹר הָרִאשׁוֹן נִגְנַז לְדִבְרֵי הַכֹּל לַצַּדִּיקִים, וְהַמְּאוֹרוֹת שֶׁל יוֹם רְבִיעִי קִבְּלוּ נִיצוֹץ הָאוֹר הָרִאשׁוֹן, וְאִם כֵּן וַדַּאי הֵן הֵן הַמְּאוֹרוֹת כִּי הַחֵלֶק כָּלוּל בְּהַכֹּל. וּבָזֶה מְיֻשָּׁב גַּם כֵּן מַה שֶׁנִּבְרָא וְנִגְנַז, וְזֶה פֵּרוּשׁ יָקָר.

12 רש"ש על פסחים פתח ↗

רש"י ד"ה יהיה שבעתים כאור ז"י. של עכשיו כו'. אבל בב"ר פ"ג מבואר דפי' כאור שבעת הימים היינו אור דז' ימי בראשית והוא האור שנברא ביום ראשון ועיין חגיגה יב ועי' ב"ב ח ב תוד"ה ומצדיקי :

12 הסולם על ספר הזהר פתח ↗

וז"ש, דהא טובך סתים בגווך וצפון בגווך וכו': ה"ס מ"ש רז"ל חגיגה יב. האור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו וכו' לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר בראשית א' וירא אלהים את האור כי טוב, ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב. פירוש, כיון שראה הקב"ה שהרשעים יקלקלו מעשיהם ויתנו באור הזה אחיזה לקליפות, לכן גנזו בצדיק וצדק העליונים דאו"א, ומצדיק וצדק דאו"א נמשך האור הזה בגניזו לפנימיות היסוד דז"א שהוא הט'. ובסוד התיקון הזה השיב לה הקב"ה לט' דהא טובך סתים בגווך וצפון בגווך וכו' הואיל וגניז בגווך לית ביה חולקא לעלמא דא, דאנא בעי למברי, אלא בעלמא דאתי, כלומר, כיון שאני צריך להסתיר אותך מהרשעים, ואינך ראויה אלא לצדיקים הראויים לקבל מעלמא דאתי, הרי שאין לך חלק לתקן את העולם הזה שה"ס זו"ן, משום שיש בך אחיזה לחיצונים.

13 חידושי אגדות פתח ↗

ביו"ד דברים נברא העולם בחכמה ובתבונה כו'. כפי העיון שהן הן היו"ד דברים דחשיב הכא שבהן נברא עולם הן בשמותיהן קרובין לשמות עשר ספירות שהסכימו בהם המקובלים בקריאת שמותן והם היו"ד מאמרות ששנינו שבהן נברא העולם ומייתי בחכמה ובתבינה דכתיב בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה גו' לפי שמות הספירות קדמה חכמה לבינה והוא מסכים לדעת ב"ה לקמן דארץ נבראת תחלה ואח"כ שמים. ואמר ובדעת דכתיב בדעתו תהומות נבקעו הדעת היא המעלה העליונה כפרש"י בחומש וייחס לו שבו תהומות נבקעו שהן אבנים המפולמות שהוזכרו לעיל שמהן יוצאין מים לעולם ואמר בכח ובגבורה דכתיב מכין הרים בכחו וגו' דבבריאת הרים נראה כחו וגבורתו ביותר כמפורש על הרים יעמדו מים וגו' יעלו הרים וגו' בין הרים וגו' משקה הרים וגו' הרים הגבוהים ליעלים וגו'. ואמר בגערה דכתיב עמודי שמים ירופפו גו' פרש"י כדלקמן שגער בו ועמד עכ"ל ובחומש פי' בע"א וז"ל יהי רקיע יחזק הרקיע אף על פי שנבראו שמים ביום ראשון עדיין לחים היו וקרשו בשני מגערת הקב"ה כו' דכתיב עמודי שמים ירופפו כל יום א' בשני יתמהו מגערת וכו' ע"ש ואמר צדק ומשפט דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך וגו' לא שנברא הכסא כבוד בו' ימי בראשית קאמר ככל הנהו דנקט דהא אמרינן פ' מקום שנהגו דהכסא הוא מז' דברים שנבראו קודם שנברא העולם אלא דקאמר דהכסא כבוד נברא מב' דברים שנברא העולם שע"י י' דברים בכלל נברא כלל העולם:

13 מראי מקומות הערות וציונים על לקוטי תורה פתח ↗

בחכ' בתבונה ובדעת כו': חגיגה יב, א.

13 מגדל עוז על משנה תורה, הלכות יסודי התורה פתח ↗

האל הנכבד והנורא מצוה לאהבו וכו' עד כשמחשב בדברים האלו וכו' עד מה אנוש. עיקר הענין הזה בספרי בדרשת ואהבת את ה' וכן פי' בס"ה. ופרק במה מדליקין גבי מתניתין דהמכבה את הנר דת"ר חלה ונטה למות מימרא דרבה בר רב הונא ועל ענין יראת ה' היא אוצרו דמכריז ר' ינאי כו' וכן אמר רב יהודה לא ברא הקב"ה עולמו אלא שייראו מלפניו וכו' כי בראותו מעשיו בפלא ובריותיו יפחד וירתע וכו' ומייתי מילתא דר' יוחנן משום ר"א אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים וכו'. ופלאות הבריאה פרק אין דורשין במס' חגיגה שברא עולמו בעשרה דברים כו' עד סוף המשנה מימרא דרבן יוחנן בן זכאי כו' והגדה במשנת מרכבה כו':

14 הפלאה על כתובות פתח ↗

אלא דלכאורה עדיין צ"ע דהא בריאת עולם נמי היה בבחינת הדעת כדאיתא בר"פ אין דורשין שהעולם נברא בחכמה ובבינה ובדעת ומייתי הך קרא ה' בחכמה וגו' ומסיים בדעתו תהומות נבקעו. מיהו היה אפשר לפרש דברי בר קפרא דלא קאי אלא על מעשה שמים וארץ. אבל לא על מה שנברא ביום ג' דהיינו שנבקעו תהומות ונתראה היבשה. ובזה נלע"ד ליישב דרשת בר קפרא לפי כל המסורת שלנו שבכל הספרים כתיב ויבשת ידיו יצרו. ולפמ"ש דבאמת בקיעת התהומות שהיה ביום ג' היה בשתי ידים כאחת. וכן מפורש בספר הכוונות שבחינת יום הג' הוא בסוד הדעת. ואפשר ר' חייא דס"ל דידו כתיב מפרש בדעתו תהומות נבקעו היינו בעת קריעת ים סוף ביציאת מצרים והיה בו בחינת חסד ודין כמ"ש חז"ל בפסוק והמים להם חמה. אבל סוגיא דריש פרק אין דורשין מפרש על מעשה בראשית ואתיא כפי המסורה שלנו ואפשר דאפילו לרבי חייא כיון שאמרו חז"ל שהיה תנאי במעשה בראשית על קריעת ים סוף להכי קאמר שנברא בדעת:

15 חידושי אגדות פתח ↗

היה מרחיב והולך כב' פקעיות א' של כו'. בב"ר כיצד ברא הקב"ה את עולמו נטל ב' פקעיות א' של אש וא' של שלג ופתכן זה בזה כו' ע"ש ונראה דנקט שלג עש"ה יאמר לשלג הוי ארץ ונקט אש כדלקמן שהשמים מאש ומים נבראו ויש לכוון בזה שהוא רמז לב' מדות כי האש הוא רמז למדת הדין והשלג ומים הם רומזים לרחמים וז"ש שפתכן זה בזה כו' כדאמרינן בתחלה כו' ואח"כ שיתף הקב"ה מדת הרחמים עם מדת הדין שנאמר ביום עשות ה' אלהים וגו' ואמר שהיה מרחיב והולך כו' כפי מדותיו שהן לאין תכלית עד שגער בהן הקב"ה והעמידן כו' שיהיה שיעור לעולם בגדר המקום כפי המקבלים שהם דברים הגשמיים ומייתי מדכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די כו' וכתבו התוס' רמז בזה לעולם ת"ק שנה שהנעלם מן אותיות שדי הוא ת"ק:

15 אור החיים על בראשית פתח ↗

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ. וְהִיא הַמֻּזְכֶּרֶת בְּפָסוּק רִאשׁוֹן ״בְּרֵאשִׁית״ וְגוֹ׳. וְאָמְרוֹ תֵּיבַת וַיִּקְרָא תִּתְפָּרֵשׁ בִּב׳ אוֹפַנִּים: אוֹ לְשׁוֹן קְרִיאַת שֵׁם, אוֹ לְשׁוֹן צְעָקָה – צָעַק עָלֶיהָ לְבַל תִּתְפַּשֵּׁט עוֹד, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חגיגה יב. שֶׁאָמַר לְעוֹלָמוֹ ״דַּי״, וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמְעָה וְלֹא נִתְפַּשְּׁטָה עוֹד קְרָאָהּ ״אֶרֶץ״, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בראשית רבה ה:ח שֶׁעַל שֵׁם שֶׁנִּתְרַצֵּית נִקְרֵאת ״אֶרֶץ״.

15 כלי יקר על שמות פתח ↗

הוּא וְאָהֳלִיאָב. שֶׁנִּקְרָא כָּךְ עַל שֵׁם כִּי הוּא יִבְנֶה אֹהֶל מוֹעֵד לְאָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא בְּשֵׁם אָהֳלִיאָב. ״בֶּן אֲחִיסָמָךְ״, כִּי שָׁם מְקוֹם סְמִיכוּת הָאַחִים, דְּהַיְנוּ הַשְּׁכִינָה עִם יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב תהלים קכב ח ״לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ״. וּכְתִיב שיר ה ב ״אֲחֹתִי רַעְיָתִי״. ״לְמַטֵּה דָן״, שֶׁנִּמְשַׁל גַּם הוּא לְגוּר אַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר דברים לג כב ״דָּן גּוּר אַרְיֵה״, עַל כֵּן מִן הָרָאוּי שֶׁיִּבְנֶה הָאֲרִיאֵל. וְרָמַז בִּיהוּדָה וְדָן לִשְׁנֵי שְׁמוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, ה׳ אֱלֹהִים, שֵׁם שֶׁל רַחֲמִים וְשֶׁל דִּין, אֲשֶׁר שִׁתֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא בָּהֶם הָעוֹלָם, כָּךְ מִשְׁכָּן זֶה הֶעָשׂוּי עַל תְּמוּנַת כָּל הָעוֹלָמוֹת, נַעֲשָׂה עַל יְדֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר כָּל הַשֵּׁם שֶׁל רַחֲמִים כָּלוּל בִּשְׁמוֹ, וְעַל יְדֵי דָּן הַמּוֹרֶה עַל מִדַּת הַדִּין, כִּי בִּשְׁנַיִם אֵלּוּ יָצַר ה׳ עוֹלָמוֹ, וּבִשְׁנַיִם אֵלּוּ נַעֲשָׂה עַל תְּמוּנַת הָעוֹלָם הַמִּשְׁכָּן, עַל יְדֵי שֵׁבֶט דָּן וִיהוּדָה. לְכָךְ נֶאֱמַר רְאוּ קָרָא ה׳ בְּשֵׁם, וְסוֹד זֶה נָכוֹן וּבָרוּר. וּכְדֵי לְהִדָּמוֹת מִכָּל וָכֹל בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן אֶל בִּנְיַן הָעוֹלָם, צִוָּה מֹשֶׁה לְהַכְרִיז ״אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה״, וְכָל כָּךְ לָמָּה, וְכִי עָשׂוּ עֲבֵרָה שֶׁהָיוּ מְבִיאִים יוֹתֵר מִכְּדֵי הַצֹּרֶךְ? אֶלָּא לְפִי שֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁצִּיּוּר בִּנְיָן זֶה הוּא תַּבְנִית בִּנְיַן הָעוֹלָם בִּכְלָלוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בחגיגה יב. כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם הָיָה מַרְחִיב וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁגָּעַר בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לְעוֹלָמוֹ דַּי. כָּךְ כְּשֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁדָּבָר זֶה הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵב לְאֵין תַּכְלִית, גָּעַר בָּהֶם לֵאמֹר ״אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה״, כִּי כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּיצִירַת עוֹלָמוֹ. וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה״, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֹּשֶׁה מִפְּנֵי הַחֲשָׁד לֹא רָצָה לְהַכְנִיס הַנְּדָבָה אֶל בֵּיתוֹ וַחֲדָרָיו, אֶלָּא כְּשֶׁהוּנְּחָה לְפָנָיו, מִשָּׁם לְקָחוּהָ עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה.

16 פירוש מהרז״ו על בראשית רבה פתח ↗

בית שמאי ובית הלל. עי' חגיגה י"ב א'. ירושלמי חגיגה פרק ב' סוף הלכה א' ויק"ר ריש פר' ל"ו פר"א ריש פרק י"ח וע"ש באופן אחר. וטעם פלוגתתם שחנו מוצאים בתורה פסוקים רבים סותרים זה את זה. יש פסוקים מקדימים בריאת שמים לארץ. כמו בראשית ברא וכו'. ויכולו השמים והארץ. אלה תולדות השמים והארץ. ובנביאים. הבונה בשמים מעלותיו. ואגודתו על ארץ יסדה. בורא שמים ונוטיהם. רוקע הארץ וגו'. ובכתובים. נוטה שמים כיריעה וגו'. יסד ארץ. ובפסוקים אחרים מקדים ארץ לשמים. ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ובנביאים אף ידי יסדה ארץ. וימיני טפחה שמים. ובכתובים לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים. וכל פסוקים אלו מכחישים זה את זה וצריכים הכרעה. ופליגי בהכרעה ואיזה פסוק השלישי המכריע. ומ"ש ב"ש אומרים שמים נבראו תחלה. היינו ביום ראשון. ואח"כ הארץ ביום שלישי. כמ"ש ותראה היבשה. וב"ה סברי ארץ בראשון ושמים בשני. יהי רקיע וכן הוא בירושלמי הנ"ל ולקמן פר' י"ב סימן ה' בביאור. ושניהם מכריעים מנוהג שבעולם. ומצאו מרומז בפסוק כל אחד כפי דעתו. ועיין מ"ש לעיל סימן ח'. וב"ש סוברים שפסוק השמים כסאי וגו' מכריע. וכן פסוק ה' בשמים הכין כסאו. וכן פסוק בשמים כסאו עיניו יחזו. שנדמו בריאת שמים לענין כסא והדום. הרי שדעת השי"ת ללמדנו שענין בריאת שמים וארץ היו באופן כסא והדום. ובנוהג שבעולם עושין תחלה כסא ואח"כ הדום. שנהג בזה השי"ת כו' כמלך שיושב על כסאו בשמים ותחת רגליו הארץ הדום להשגיח על העולם ולהנהיגו. וא"כ הפסוקים שכתוב בהם שמים תחלה. הם דוקא. וב"ה מכריעים מפסוק הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה. כן הוא בחגיגה שם. ובירושלמי הגי' מפסוק אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. שהארץ בדמיון יסוד הבנין. והשמים בדמיון עליה. ובנוהג שבעולם תחלה. עושים היסוד ובית התחתון. ואח"כ העליון. כדמיון מלך שבונה לו פלטין במדינה. להשתתף עם בני המדינה ולדור בו להשגיח עליהם. כך השי"ת עם העולם. להשרות בו שכינתו כביכול. וא"כ הפסוק שמקדים בו הארץ הוא דווקא. ובלי שום ספק אשר שני הדרכים אמת אלו ואלו דברי אלהים חיים. שיש ענינים שדומים לפלטין ובית. לצורך שכינתו יתברך. ויש ענינים. שדומים לכסא והדום. אלא שהם נעלמים מהשגתנו. וכאן במדרש חסר פסוק המכריע של בית הילל. ומבואר בד' פסוקים הבונה בשמים וגו'. אף ידי יסדה ארץ וגו' כמ"ש בגמרא דילן ובירושלמי הנ"ל. וכן מפסוק לפנים הארץ יסדת וגו' ומפסוק לנטוע שמים וליסוד ארץ:

16 אור לישרים על תלמוד ירושלמי חגיגה פתח ↗

מביאים מחלוקת בית שמאי ובית הלל בבריאת העולם. מביאים ברייתא: בית שמי בני בית המדרש שיסד שמאי, מחכמי הזוגות אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ. ובית הלל בני בית המדרש שיסד הלל, מחכמי הזוגות אומרים: הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים. אֵילּוּ מביאין טעם לדבריהן ואֵילּוּ מביאין טעם לדבריהן – כמוצע להלן. ומציעים מקורות והסברים לשתי הדעות. מה טעמון דבית שמי? – מה טעמם של בית שמי? כתוב בפתיחה למעשה שבעת ימי בראשית: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" בראשית א,א – בתחילת הימים עשה אלוהים את השמים ואת הארץ. כתוב זה המדבר על בריאת השמים והארץ מזכיר את השמים תחילה ואחר כך את הארץ, הרי שהשמים קדמו לארץ. משל למלך שעשה כסא, משעשאו עשה אפיפודין שלו הדום שרפרף לרגליים ששמים מתחת לרגליים כשיושבים על כיסא גבוה מקור המילה ביוונית. - אפיפודין הוא בדרך כלל כמעין בול עץ עבה, ויש כאלה שהם משוכללים ומקושטים מאוד "תרבות חומרית בארץ ישראל בימי התלמוד" ב, עמודים 78-79 – לאחר שעשה המלך כיסא, עשה הדום, שההדום מותאם לגובה הכיסא; והרי השמים והארץ נמשלו לכיסא ולהדום, - כמו שכתוב: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" ישעיהו סו,א – ה' יושב בשמים המשמשים כסאו, ורגליו נתונות על הארץ שהיא ההדום הצמוד מתחת לכסאו. מכיוון שהכתוב מדמה את השמים לכיסא ואת הארץ להדום, יש ללמוד שהשמים נבראו תחילה. מה טעמון דבית הלל? – מה טעמם מקורם בכתוב של בית הלל? כתוב בפתיחה למעשה האדם בגן עדן: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת י'י אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" בראשית ב,ד – בזמן שבו נבראו הארץ והשמים על ידי ה'. כתוב זה המדבר על עשיית השמים והארץ מזכיר את הארץ תחילה ואחר כך את השמים, הרי שהארץ קדמה לשמים. משל למלך שעשה פלטין ארמון, היכל מקור המילה ביוונית ובלטינית, משבנה את התחתונים עשה את העליונים – לאחר שבנה המלך את הקומה התחתונה, בנה עליה את הקומה העליונה, שהתחתונים הם יסוד לעליונים; והרי הארץ נמשלה כיסוד לשמים, - כמו שכתוב: "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם" ישעיהו מח,יג – ידו של ה' קבעה את הארץ במקומה, ויד ימינו מתחה ופרשה את השמים כאוהל על הארץ. הרי שהארץ היא כיסוד לשמים, ולכן הארץ נבראה תחילה בשני המשלים המלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה. ומציעים סיוע מפסוק: אמר רבי יודה בר פזי רבי יהודה בר סימון, אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי והרביעי: ודא מסייעה לבית הלל: – וזאת הפסוק הזה מסייעת לבית הלל: "לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם" תהילים קב,כו – בימי קדם קבע ה' את הארץ במקומה ועשה בידיו את השמים. הרי שהארץ היא כיסוד לשמים, ולכן הארץ נבראה תחילה. אמר רבי חנינה אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי / הרביעי / החמישי: ממקום – מאותו כתוב, שבית שמי מביאין טעם לדבריהן, משם בית הלל מסלקין לון – מסלקים אותם משיבים את בית שמי תשובה מסלקת, מכרעת. מה טעמון דבית שמי? – מה טעמם מקורם בכתוב של בית שמי? "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" בראשית א,א – הרי שהשמים קדמו לארץ. משם בית הלל מסלקין לון – מסלקים אותם משיבים את בית שמי תשובה מסלקת, שהמשך הכתוב מסייע לבית הלל: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" בראשית א,ב – הארץ היתה בתחילת הבריאה תוהו ובוהו, - כבר היתה – הארץ היתה מכבר, מלפני בריאת השמים, שכך הוא המובן של הכתובים בבראשית א,א-ב: בראשונה ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, ובאותו הזמן שברא את השמים כבר היתה הארץ תוהו ובוהו. הרי שהארץ קדמה לשמים שני האמוראים מחזקים את שיטת בית הלל. רבי יוחנן גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני אמר בשם חכמים: אם לבירייה לבריאה – תחילת המלאכה, - שמים קדמו, ואם לשכלול – גמר ותיקון ושיפוץ המלאכה, - הארץ קדמה. אם לבירייה שמים קדמו - שכתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" בראשית א,א – כתוב זה המדבר על בריאה מזכיר את השמים תחילה ואחר כך את הארץ. אם לשכלול הארץ קדמה - שכתוב: "בְּיוֹם עֲשׂוֹת י'י אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" בראשית ב,ד – כתוב זה המדבר על עשייה מזכיר את הארץ תחילה ואחר כך את השמים. ויש להבדיל בין בריאה ובין עשייה, שעשייה מובנה שכלול דברי רבי יוחנן בשם חכמים דעה שלישית היא הממצעת בין דעת בית שמי לדעת בית הלל. כיצד היה סדר הבריאה לפי בית שמי שהשמים קדמו, וכיצד היה הסדר לפי בית הלל שהארץ קדמה? התנא של הברייתא שלפנינו סובר ששלושה אבות בריאה הם: השמים והארץ והים, וכל היצורים האחרים הם תולדותיהם -"תולדות השמים והארץ", וכל אחד מהאבות שהה שלושה ימים לבית שמאי או שני ימים לבית הלל עד שהוציא את כל תולדותיו. ומביאים ברייתא: סדר הבריאה לדעת בית שמי: שמים – נבראו בראשון – ביום ראשון למעשה בראשית, כבית שמי – שלדעתם שמים נבראו תחילה. עשה צריך לומר: 'עשו' – שהו השמים שלשה ימים – מזמן בריאתם, ועשו – ביום הרביעי לבריאתם, תולדות: ראשון ושיני ושלישי – למעשה בראשית הם הימים ששהו השמים, ברביעי – במעשה יום רביעי למעשה בראשית נאמר: - "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם" בראשית א,יד – הם התולדות שהוציאו השמים ביום הרביעי לבריאתם. ים – נברא בשיני – ביום שני למעשה בראשית, שנאמר במעשה יום זה: "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ" בראשית א,ז, כבית שמי. עשה – שהה הים שלשה ימים – מזמן בריאתו, ועשה – ביום הרביעי לבריאתו, תולדות: שיני ושלישי ורביעי – למעשה בראשית הם הימים ששהה הים, בחמישי – במעשה יום חמישי למעשה בראשית נאמר: - "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ" בראשית א,כ – הם התולדות שהוציא הים ביום הרביעי לבריאתו. ארץ – נבראה בשלישי – ביום שלישי למעשה בראשית, שנאמר במעשה יום זה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: ...וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה... וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ" בראשית א,ט-י, כבית שמי. עשת עשתה – שהתה הארץ שלשה ימים – מזמן בריאתה, ועשת – ביום הרביעי לבריאתה, תולדות: שלישי ורביעי וחמישי – למעשה בראשית הם הימים ששהתה הארץ, בששי – במעשה יום שישי למעשה בראשית נאמר: - "תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ" בראשית א,כד – הם התולדות שהוציאה הארץ ביום הרביעי לבריאתה. - כך הוא סדר הבריאה לדעת בית שמי. סדר הבריאה לדעת בית הלל: ארץ – נבראה בראשון – ביום ראשון למעשה בראשית, כבית הלל – שלדעתם ארץ נבראה תחילה. עשת – שהתה הארץ שני ימים – מזמן בריאתה, ועשו צריך לומר: 'ועשת' – ביום השלישי לבריאתה, תולדות: ראשון ושיני – למעשה בראשית הם הימים ששהתה הארץ, בשלישי – במעשה יום שלישי למעשה בראשית נאמר: - "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי" בראשית א,יא – הם התולדות שהוציאה הארץ ביום השלישי לבריאתה. שמים – נבראו בשיני – ביום שני למעשה בראשית, שנאמר במעשה יום זה: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ... וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" בראשית א,ז-ח, כבית הלל. עשו – שהו השמים שני ימים – מזמן בריאתם, ועשו – ביום השלישי לבריאתם, תולדות: שיני ושלישי – למעשה בראשית הם הימים ששהו השמים, ברביעי – במעשה יום רביעי למעשה בראשית נאמר: - "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם" בראשית א,יד – הם התולדות שהוציאו השמים ביום השלישי לבריאתם. ים – נברא בשלישי – ביום שלישי למעשה בראשית, שנאמר במעשה יום זה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד... וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" בראשית א,ט-י, כבית הלל. עשה – שהה הים שני ימים – מזמן בריאתו, ועשה – ביום השלישי לבריאתו, תולדות: שלישי ורביעי – למעשה בראשית הם הימים ששהה הים, בחמישי – במעשה יום חמישי למעשה בראשית נאמר: - "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ" בראשית א,כ – הם התולדות שהוציא הים ביום השלישי לבריאתו. - כך הוא סדר הבריאה לדעת בית הלל. תנאים שהיו אחרי בית שמאי ובית הלל דנו בדבריהם. ומביאים ברייתא: אמר רבי שמעון בן יוחי תנא בדור הרביעי: תָּמֵיהַּ אני היאך נחלקו אבות העולם – בית שמי ובית הלל, שהיו בדורות הראשונים של החכמים, על ביריית העולם – שהרי גם בית שמי וגם בית הלל ידעו את הכתובים הנוגדים. ועוד, שמים וארץ זקוקים זה לזה, ואין למשול אותם לכיסא והדום שהם דברים נפרדים, או לפלטין שאין כורח בקומה העליונה, שאני אומר: שמים וארץ לא נבראו אלא כלפס קדירה בעלת מכסה, עשויה חרס, ששוליה רחבים ודופנותיה נמוכות ודקות, ושימשה לטיגון, לבישול ולהרתחה מקור המילה ביוונית הזה וככיסויה – שכלי אחד הם, ולשם התאמתם זה לזה נעשים כאחד, שהיוצר מדביק טיט מסביב לתבנית וכשמתייבש במקצת חותכו מסביב לראשו, וכך נעשים הלפס וכיסויה בבת אחת. וכך ברא ה' את השמים ואת הארץ כאחד. מה טעמא? – מה הטעם? מה המקור בכתוב לדבר זה? "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו" ישעיהו מח,יג – ה' ציווה אל השמים והארץ בבריאתם שיתהוו ויתקיימו יחדיו. משמע שנבראו יחד. אמר רבי לעזר בירבי שמעון תנא בדור החמישי: אם כדעת הזו שאמר אבא – לפי רבי שמעון בן יוחי, שהשמים והארץ נבראו יחד, פעמים שהוא מקדים שמים לארץ, פעמים שהוא מקדים ארץ לשמים – מובן יפה מה שאין במקרא סדר קבוע להזכרת בריאתם של השמים והארץ, שפעמים המקרא מקדים שמים לארץ ופעמים להיפך רבי לעזר בירבי שמעון בא לתמוך בדברי אביו. ...אלא מלמד – דבר זה מלמדנו, ששניהן – שמים וארץ, שקולים זה בזה – ערך שניהם שווה הוא מילים אלו הועתקו לירושלמי מהמקבילה בבראשית רבה, ושם מילים אלו הן המשך לדברי רבי לעזר בירבי שמעון. ברם מילים אלו הן המשך למשפט אחר הדומה לדברי רבי לעזר בירבי שמעון, כמו שהוא לנכון במקבילה בויקרא רבה: "בכל מקום הוא מקדים שמים לארץ, ובמקום אחד הוא אומר: "ביום עשות י'י אלוהים ארץ ושמים" בראשית ב,ד. אלא מלמד ששניהם שקולים זה בזה". המשפט "בכל מקום..." פותח יחידה מדרשית אחרת על דברים השקולים זה בזה המובאים בבראשית רבה ובויקרא רבה ובמדרש שמואל להלן הבאנו ממדרשים אלה רק את עניין שמים וארץ. היחידה המדרשית האחרת והיחידה המדרשית שלפניה במדרשים האלה על מחלוקת בית הלל ובית שמאי מה נברא תחילה הן יחידות נפרדות ראה מה שכתבנו בזה להלן. כיוון שבירושלמי הובאה היחידה המדרשית הראשונה ולא הובאה היחידה המדרשית השנייה, שלא כבמדרשי האגדה, יש למחוק את המילים "אלא מלמד ששניהם שקולים זה בזה" שהועתקו לכאן בטעות.בבבלי חגיגה יב,א אמרו: תנו רבנן: בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" בראשית א,א. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר כך נבראו שמים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים" בראשית ב,ד. אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית?! שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה" עמוס ט,ו. אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אדם עושה שרפרף ואחר כך עושה כיסא?! שנאמר: "כה אמר ה': השמים כסאי והארץ הדום רגליי" ישעיהו סו,א. - וחכמים אומרים: זה וזה כאחד נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו" ישעיהו מח,יג.מכל מקום, קשו קראי אהדדי שפעם מקדים שמים ופעם ארץ! - אמר ריש לקיש: כשבראם - ברא שמים ואחר כך ברא ארץ, וכשנטה פרס, קבע במקומם - נטה ארץ ואחר כך נטה שמים.נראה שבבבלי נשתמרה הברייתא המקורית של מחלוקת בית שמאי ובית הלל וטעמיהם, בעוד שבירושלמי וכן במדרשי האגדה ראה להלן עובדו טעמיהם של בית שמאי ובית הלל ללשון אמוראית. גם במקומות אחרים נשנו מחלוקות בית שמאי ובית הלל וטעמיהם בברייתות בלשון תנאית, בעוד שבירושלמי עובדו טעמיהם של בית שמאי ובית הלל ללשון אמוראית ראה למשל מחלוקות בית שמאי ובית הלל בסעודה שבירושלמי ברכות פרק ח.דעת חכמים בבבלי היא דעת רבי שמעון בן יוחי בירושלמי ובמדרשי האגדה.דברי ריש לקיש בבבלי הם מעין דברי רבי יוחנן בשם חכמים בירושלמי ובמדרשי האגדה.בבראשית רבה א,טו נאמר: "את השמים ואת הארץ" - בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים: השמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ. ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים. אלו מביאים טעם לדבריהם ואלו מביאים טעם לדבריהם. - על דעתהון דבית שמאי דאינון אמרין: השמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ - למלך שעשה לו כיסא ומשעשאו עשה איפופודין שלו. כך: "כה אמר י'י: השמים כסאי והארץ הדום רגליי" ישעיהו סו,א. על דעתהון דבית הלל דאינון אמרין: הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים - למלך שבנה פלטין, בנה את התחתונים ואחר כך בנה את העליונים, דכתיב: "ביום עשות י'י אלוהים ארץ ושמים" בראשית ב,ד.אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: והדה מסייעא לבית הלל: "לפנים הארץ יסדת" ואחר כך "ומעשה ידיך שמים" תהילים קב,כו.אמר רבי חנין: ממקום שהמקרא מסייע לבית שמאי, משם בית הלל מסלקים אותם: "והארץ היתה" בראשית א,ב - כבר היתה.רבי יוחנן משום חכמים: לבריאה - שמים קדמו, ולשכלול - הארץ קדמה. - אמר רבי תנחומא: אנא אמרית טעמא: לבריאה שמים קדמו - "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", ולשכלול הארץ קדמה - "ביום עשות י'י אלוהים ארץ ושמים".אמר רבי שמעון בן יוחי: תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריית שמים וארץ, אלא שניהם לא נבראו אלא כאילפס וכיסויה - "קורא אני אליהם יעמדו יחדיו" ישעיהו מח,יג. - אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: אם כדעת שאמר אבא, למה פעמים הוא מקדים ארץ לשמים ופעמים הוא מקדים שמים לארץ? לפי נוסח זה, דברי רבי אלעזר ברבי שמעון באים להקשות על אביו אלא מלמד ששניהם שקולים זה בזה...ובויקרא רבה לו,א נאמר: "לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים" תהלים קב,כו - בית שמי ובית הלל. בית שמי אומרים: השמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ. ובית הלל אומרים: הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים. אלו מביאים טעם לדבריהם ואלו מביאים טעם לדבריהם. - על דעתון / טעמון דבית שמי דאינון אמרין: השמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ - למלך שעשה כיסא, משעשאו עשה איפופודין שלו. כך: "כה אמר י'י: השמים כסאי והארץ הדום רגליי" ישעיהו סו,א. על דעתון / טעמון דבית הלל דאינון אמרין: הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים - למלך שבנה פלטין, משבנה את התחתונים בנה את העליונים. כך: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים" ישעיהו מח,יג.אמר רבי חנינה: אף הדין קרייה מסייע למה דאמרין בית הלל: "לפנים הארץ יסדת" ואחר כך "ומעשה ידיך שמים" תהילים קב,כו.אמר רבי יהודה: ממקום שהמקרא מסייע לבית שמי, משם בית הלל מסלקים אותם. על דעתון דבית שמי דאינון אמרין: השמים נבראו תחילה ואחר כך הארץ - "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" בראשית א,א. על דעתון דבית הלל דאינון אמרין: הארץ נבראת תחילה ואחר כך השמים - "והארץ היתה תוהו ובוהו" בראשית א,ב - כבר היתה.רבי יוחנן בשם חכמים: אם לבירייה - שמים קדמו, אם לשכלול - הארץ קדמה. אם לבירייה שמים קדמו - "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" בראשית א,א. אם לשכלול הארץ קדמה - "ביום עשות י'י אלוהים ארץ ושמים" בראשית ב,ד.אמר רבי שמעון בן יוחי: תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם בית שמי ובית הלל על בריית שמים וארץ, שאני אומר: שמים וארץ לא נבראו אלא כלפס וכיסויה - הדא היא דכתיב: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו" ישעיהו מח,יג. - אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: אם כדעת אבא שאמר, פעמים שהוא מקדים שמים לארץ ופעמים שהוא מקדים ארץ לשמים.בכל מקום הוא מקדים שמים לארץ, ובמקום אחד הוא אומר: "ביום עשות י'י אלוהים ארץ ושמים" בראשית ב,ד. אלא מלמד ששניהם שקולים כאחד / זה בזה...הדרשן בויקרא רבה תפר שתי יחידות מדרשיות שבאופן עקרוני אין כל קשר ביניהן. האחת מסורת המרחיבה על מחלוקת בית הלל ובית שמאי האם השמים או הארץ נבראו תחילה עוסקת בממד הזמן של בריאת השמים והארץ, והאחרת מסורת על אלו השקולים זה לזה: שמים וארץ, תורים ובני יונה, משה ואהרן, יהושע וכלב, כיבוד אב ואם, אברהם והאבות עוסקת בשאלות של חשיבות ועדיפות. זו הסיבה לכך ששני משפטים משפט "פעמים שהוא מקדים שמים לארץ ופעמים שהוא מקדים ארץ לשמים" ומשפט "בכל מקום הוא מקדים שמים לארץ, ובמקום אחד הוא אומר...", חופפים במקצת שכן שניהם מעמתים את הקדמת שמים לארץ עם הקדמת ארץ לשמים, וקשה להבין מדוע יש צורך בשניהם וסותרים במקצת שכן הראשון אומר במפורש ש"פעמים", כלומר יותר מפעם אחת, "הוא מקדים ארץ לשמים", ואילו מן המשפט השני עולה שרק במקום אחד הוא מקדים ארץ לשמים, באים בתוך דבריו של רבי אלעזר ברבי שמעון. זהו בדיוק מקום התפר. במקורו הביא רבי אלעזר ברבי שמעון תמיכה לדעת אביו, שהארץ והשמים נבראו יחדיו, מעצם הדבר שלפעמים המקרא מקדים שמים לארץ ולפעמים הוא מקדים ארץ לשמים. אין קשר רעיוני כלשהו בין נושא זה לשאלת חשיבותם ההשוואתית של השמים והארץ ושל הזוגות האחרים. ואולם כיוון שלדיון עליהם מביאים פסוקים שבהם כל אחד מבני הזוג מקדים את בן הזוג השני, וכך נוצרת תקבולת לשונית יפה לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון, צירף הדרשן יחד את שני העניינים.עולה מדברינו שהמשפט "מלמד ששניהם שקולים זה בזה" אינו יכול להיות חלק מדברי רבי אלעזר ברבי שמעון המקוריים, שכן אין בו שום התייחסות לממד הזמן של הבריאה אלא רק לשאלת החשיבות. מכאן יש להסיק שהנוסחים של דברי רבי אלעזר ברבי שמעון הבאים בירושלמי ובבראשית רבה הם נוסחים משניים לעומת הנוסח של ויקרא רבה. רק ויקרא רבה השאיר את נקודת התפר, ואילו שני המנסחים האחרים השמיטו את רוב המשפט המתחיל במילים "בכל מקום הוא מקדים" והשאירו רק את הסיום: "אלא מלמד ששניהם שקולים זה בזה" "ויקרא רבה ובראשית רבה: עיון מחודש בקטעים מקבילים", "סידרא" כד-כה, עמודים 247-249.ובמדרש שמואל ה,א נאמר: "לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים" תהילים קב,כו - בית שמאי ובית הלל. בית הלל אומרים: הארץ נבראת תחילה ואחר כך נבראו שמים. ובית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ. אלו מביאים טעם לדבריהם ואלו מביאים טעם לדבריהם. - על דעתהון דבית הלל דאינון אמרין: הארץ נבראת תחילה ואחר כך נבראו שמים - למלך שבנה לו פלטין, משבנה את התחתונים בנה את העליונים - "ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים" בראשית ב,ד. על דעתהון דבית שמאי דאינון אמרין: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ - למלך שעשה לו כיסא, משעשאו עשה איפופודין שלו - "השמים כסאי והארץ הדום רגליי" ישעיהו סו,א.אמר רבי יוסי בר רבי חנינה: קרייה מסייע לבית הלל "לפנים הארץ יסדת" ואחר כך "ומעשה ידיך שמים".אמר רבי חנינה: כל מקום שהמקרא מסייע לדברי בית שמאי, משם בית הלל מסלקים אותם - "בראשית ברא אלוהים" וגו'; "והארץ היתה" - הארץ כבר היתה.רבי יוחנן בשם חכמים: לברייה - שמים קדמו, לשכלול - הארץ קדמה. - אמר רבי תנחומא: אנא אמרית טעמא: לברייה שמים קדמו - "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" בראשית א,א, לשכלול הארץ קדמה - "ביום עשות ה' אלוהים ארץ ושמים" בראשית ב,ד.אמר רבי שמעון בן יוחי: תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריאת שמים וארץ, שהשמים והארץ לא נבראו אלא כלפס וככיסויה - "אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו" ישעיהו מח,יג. - אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: אם כדעת שאמר אבא, פעמים שהוא מקדים שמים לארץ ופעמים שהוא מקדים ארץ לשמים.בכל מקום הוא מקדים שמים לארץ, ובמקום אחד הוא אומר: "ביום עשות י'י אלוהים ארץ ושמים" בראשית ב,ד. מגיד ששניהם שקולים זה בזה...בירושלמי באים פסוק מבראשית ומשל אצל ההסבר לדברי בית שמאי ואצל ההסבר לדברי בית הלל, ואילו בבראשית רבה ובויקרא רבה ובמדרש שמואל בא רק משל בהסבר לדברי בית שמאי ובהסבר לדברי בית הלל.במאמר "הדא מסייעא / קרייה מסייע לבית הלל" ובמאמר "ממקום שבית שמאי מביאים טעם לדבריהם / ממקום שהמקרא מסייע לדברי בית שמאי, משם בית הלל מסלקים אותם" יש בירושלמי ובמדרשי האגדה חילופי שמות תנאים ואמוראים של אומרי המאמרים.השמים והארץ והים ותולדותיהםבבראשית רבה יב,ה נאמר: דרש רבי נחמיה איש שיחין תנא בדור השלישי, מהיישוב שיחין בגליל התחתון: "כי ששת ימים עשה י'י את השמים ואת הארץ את הים" שמות כ,יא - שלושה דברים הללו הם הם עיקר ברייתו של העולם, ושהו שלושה שלושה ימים, והוציאו שלוש שלוש תולדות. הארץ בראשון כבית הלל, ושהת שלושה ימים: ראשון שיני ושלישי, והוציאה בשלישי שלוש תולדות: אילנות ודשאים וגן עדן. רקיע שמים בשיני, ושהא שלושה ימים: שיני שלישי ורביעי, והוציא ברביעי שלוש תולדות: חמה ולבנה ומזלות. ימים בשלישי, ושהו שלושה ימים: שלישי רביעי וחמישי, והוציאו בחמישי שלוש תולדות: עופות ודגים ולווייתן.רבי עזריה אמורא ארץ ישראלי בדור החמישי לא אמר כן כמו שאמר רבי נחמיה, שהים הוא מעיקרי הבריאה, אלא: "ביום עשות י'י אלוהים ארץ ושמים" - שני דברים הללו הם הם עיקר ברייתו של העולם והים הוא בכלל הארץ, ושהו שלושה ימים, ונגמרה מלאכתם ברביעי ביום הרביעי לבריאתם. שמים בראשון כבית שמי, ושהו שלושה ימים: ראשון שיני ושלישי, ונגמרה מלאכתם ברביעי, ומהו גמר מלאכתם? מאורות. הארץ בשלישי - "ותוצא הארץ" בראשית א,יב, ושהת שלושה ימים: שלישי רביעי וחמישי, ונגמרה מלאכתה בשישי, ומהו גמר מלאכתה? אדם - "אנוכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" ישעיהו מה,יב והלוא לא את האדם בלבד ברא עליה? אלא שבאדם נגמרה מלאכת הארץ.יש שינויים בולטים בין הירושלמי לבראשית רבה. לפי הירושלמי, אף לדעת בית שמאי שלושה אבות בריאה הם, והוציאו תולדות ביום הרביעי לבריאתם, שלא כדעת רבי עזריה בבראשית רבה שהיא כדעת בית שמאי ששני אבות בריאה הם, ונגמרה מלאכתם ביום הרביעי לבריאתם. לפי הירושלמי, לדעת בית הלל, שהו שני ימים עד שהוציאו תולדות, ושלא כדעה הראשונה בבראשית רבה שהיא כדעת בית הלל, ששהו שלושה ימים עד שהוציאו תולדות, אף שלמעשה לדעה זו בבראשית רבה שהו שני ימים כמו שעולה מחשבון הימים.שניהן שקולים זה בזהבתוספתא כריתות ד,טו שנו: רבי שמעון אומר: בכל מקום הקדים בריאת שמים לארץ, במקום אחד הוא אומר: "ביום עשות י'י אלוהים ארץ ושמים" בראשית ב,ד. מלמד ששניהם שקולים זה בזה...ובמכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה א נאמר: ...כיוצא בזה אתה אומר: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" בראשית א,א - שומע אני: כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה. כשהוא אומר: "ביום עשות י'י אלוהים ארץ ושמים" בראשית ב,ד, מגיד ששניהם שקולים זה בזה...• • •

16 מראי מקומות הערות וציונים על תורה אור פתח ↗

לחד מ"ד דארץ קדמה: חגיגה יב, א.

17 נחלת אבות על אבות פתח ↗

הקנין השני הוא – "שמים וארץ". ואין הכונה בזה על כללות הגשמים העליונים ותחתונים כי אם כפי מה שפירשתי במשנת "בעשרה מאמרות נברא העולם". רוצה לומר, שבתחלת הבריאה ברא הקב"ה מלא דבר בעצמו מבלי אמצעי חומר אחד עליון שממנו נתהוה כל מה שבשמים, והיה ממנו הגלגל המקיף בכל וחומר אחד תחתון שממנו נתהוה כל אשר בארץ11לפי בראשית ו, יז., ועליהם אמרה תורה שם א, א: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ומה טוב אומרם זכרונם לברכה חגיגה יב, ע"א שנבראו שניהם כאחד, שנאמר ישעיה מח, יג: קורא אני אליהם יעמדו יחד, לפי שהשמים הם המקיף המתנועע בסבוב, והארץ היא המרכז נח שעליו יסבוב ואי איפשר שימצא מקיף מבלי מרכז ומרכז מבלי מקיף. הנה אם כן מזה הצד מההתאחדות נבראו כאחד, ונקראו שניהם קנין אחד ולא היו כוללים אל הנמצאים השפלים כי אם לאותם שני החומרים אשר נבראו בראשונה. הותרו בזה השאלות שנית ושלישית.

17 ארץ חמדה פתח ↗

ישעיה סו כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי. נל"פ ע"ד הדרוש, דהנה בית שמאי ובית הלל פליגי. חגיגה דף יב ע"א בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה, ובית הלל אומרים ארץ נבראת החלה. בית שמאי אומרים מנהג בשר ודם בונה כסא ואחר כך שרפרף וכה"א השמים כסאי. וב"ה אומרים בשר ודם בונה בית ואחר כך עליה. וראית בית שמאי דכתיב את השמים ואת הארץ. והנה באמת בגמר הבריאה כתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. והנה י"ל בזה כמה תרוצים אחד על פי המבואר בבחיי דחשיבות השמים משום שהם נמצאים רוחניים ואינם הוים ונפסדים וקיימים בארץ וחשיבות הארץ משום ביהמ"ק הבנוי בארץ וכבר אמרו בפ"א דכתובות דף ה ע"א דגדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דשמים וארץ נבראו ביד אחת וביהמ"ק נברא בשתי ידים דכתיב שמות טו טז מקדש אדני כוננו ידיך. ואמרו שבית המקדש גדול ממעשה שמים וארץ והוא בארץ על ידי זה הארץ חשובה יותר משמים. ועל זה אמר בראשית הבריאה קודם שנברא ביהמ"ק ברא אלהים את השמים בהחלה והיו השמים בחשיבות יותר. אמנם ביום עשות ה' אלהים היינו בשעת בנין המקדש שנברא בשתי ידים שר"ל בחסד ובגבורה שהם זרועות עולם וידים העליונים כמ"ש בתיקונים במאמר אליהו ז"ל חסד דרועא ימינא וגבורה דרועא שמאלא והם שתי מדות ה' אלהים אזי ארץ ושמים היה הארץ בחשיבות יותר משמים שלא נבראו רק ביד אחת כמ"ש בראשית ברא אלהים את השמים רק ביד החזקה ודרועא שמאלא. ובאור הענין כי שמים וארץ מתנהגים על פי הנהגת הטבע היוצא משם אלהים והוא היד החזקה. משא"כ בשכלול המשכן שנשתכללו שם ההנהגות הנרמזים בעמודי הביהמ"ק, יכין ובועז, עמוד הימיני. יכין מורה על הנהגה פרטית אלהית למעלה מהטבע ועמוד השמאלי בועז מורה על ההנהגה הטבעית כמו שהאריך בזה הב"ע. ענין ב', כי באמת הארץ בחשיבות יותר מצד היותה בשפל מצבה דצה ועניה ומורכבת מהפסד והתכה. והקב"ה בוחר מקום נמוך ודרכו להשתמש בכלים שבורים. אך ידוע בראשית השתלשלות הבריאה מצד המחשבה היתה גם הארץ גבוה מעל גבוה עד שנתגשמה וירדה למטה. הארץ קודמת בחשיבות מצד היותה בשפל וגם מצד שאז ניתן לאנשים כח הבחירה למנדע טוב ורע. ומצד תולדות הארץ שחשובים יותר מתולדות השמים המוכרחים במעשיהם, ענין זה עפמ"ש למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה. ואם כן י"ל דבאמת שמים קדמו בבריאה. אך מתוך שמהרה הארץ ורצתה לעשות רצון קונה הקדימה ביציאתה לפועל קודם השמים. ועז"א ביום עשות היינו בגמר העשיה ארץ קודמת. וז"ש באמת השמים כסאי והארץ הדום רגלי וממילא השמים קודמים כמנהג בשר ודם בונה כסא ואחר כך שרפרף וא"כ י"ל למה כתיב ארץ ושמים שהקדים הארץ אומר תירוץ אחד כי אי זה בית אשר תבנו לי שגדול כבוד הבית אשר בנו צדיקים בשתי ידים והוא מקום מנוחתי והוא גדול מכל הבריאה אשר נברא רק ביד אחת. ועז"א ואת כל אלה ידי עשתה דייקא ביד אחת. התירוץ השני שלזה הארץ קודמת כי אל זה אביט אין לשון הבטה אלא מלמעלה למטה אל עני ונכה רוח ודרכו להשתמש בכלים שבורים. והתירוץ הג' שלזה הארץ קודמת בפועל לפי שחרדה על דברי שרצתה לעשות רצון קונה ועז"א וחרד על דברי:

17 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

27 לשון הפסוק במילואו הוא "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו". ואמרו חכמים חגיגה יב. "חכמים אומרים זה וזה שמים וארץ כאחת נבראו, שנאמר 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו'". הרי שעל בריאת שמים וארץ נאמר שהם קבלו את גזירת הבריאה ולכך הם עומדים יחדו. והראב"ע תהלים קיט, צא כתב: "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך - הזכיר השמים והארץ, והם עומדים כעבדים לעשות משפטיך, כדרך 'קורא אני אליהם יעמדו יחדו'". ואודות שבריאת העולם היא נדונת כקבלת גזירת ה' על ידי הנבראים, הנה נאמר בראשית א, יב "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו וגו'", ופירש רש"י שם "אף על פי שלא נאמר 'למינהו' בדשאין בצווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על כן, ונשאו קל וחומר בעצמן". וכתב על כך בגו"א בראשית פ"א אות לה, וז"ל: "נשאו ק"ו - אף על גב שבעת שאמר הקב"ה 'למינו' לאילנות שם פסוק יא לא היו הדשאים נבראים, ואיך שמעו... הך 'שמיעה' רוצה לומר קבלת הגזירה מאת הקב"ה, שלשון 'שמיעה' יבא על הקבלה ברוב, ומפני שהקב"ה גזר גזירה על האילנות שיצאו למיניהן, אותה הגזירה בעצמה קבלו הדשאים. אף על גב שלא נגזרה הגזירה על הדשאים, מכח קל וחומר היתה הגזירה אף על הדשאים, וכאילו גזר הקב"ה על האילנות, וקל וחומר לדשאים, וחדא גזירה היתה. ולפיכך 'שמעו הדשאים' רוצה לומר קבלו הגזירה. וכל מעשה בראשית על ידי גזירת הקב"ה נעשה, אף על גב שעדיין לא נבראו, ופירוש זה נכון למדקדק". וכן כתב למעלה פ"א מי"ח תכד:, וז"ל: "כתוב בכל מעשה בראשית 'אלקים', שהוא לשון דיין, מפני כי השם יתברך גזר ההויה בכח דין על העולם, כמו הדיין שגוזר משפטו על הנדונין בכח דין, שהרי שם הדיין גם כן 'אלקים', שמזה תראה כי ההויה הוא דין בעצמו, כאשר יגזור ההויה כפי המשפט אשר ראוי... כי מעשה בראשית גם כן היו נבראים בגזירתו, והיו מקבלים גזירותיו ומשפטיו... שגזר השם יתברך על הנבראים, תהלים לג, ט 'כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד'", ושם הערה 1594. וכן כתב שם בהמשך המשנה תמז.. וראה להלן הערה 105.

18 צל"ח פתח ↗

גמ' אמר ריש לקיש כשבראן ברא שמים ואח"כ ארץ וכשנטה נטה ארץ ואח"כ שמים והנה אי לאו שנוייא דרשב"ל הייתי אומר לשנויי קרא שהרי העולם עלה במחשבה להבראות במדת הדין שנאמר בראשית ברא אלקים וכשראה שאין העולם מתקיים במדה"ד שיתף מדת הרחמים ובראו שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים והנה זה פשוט שגרמי השמים עם כי הם השמים מ"מ הם חומר זך ספיריי מאד יקר הערך משא"כ חומר הארץ שהוא חומר עב עפרי שפל מאד ויש הפרש בחשיבות בין גשם השמים לגשם הארץ כגבוה שמים מעל הארץ וא"כ היא גופא קשי' לב"ה שהארץ נבראת תחלה למה ומה דבר חשיבות נמצא בארץ יותר מבשמים עד שתוקדם בבריאה:

18 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם פתח ↗

130 לשונו להלן פ"ע לאחר ציון 29: "דע כי אם שהתחתונים האלו הם פחותים, ויש להם חומר עב וגס מצד עצמם, בשביל זה לא ימנע שלא ימצא בהם מעלה מצד שהם השלמת הכל. והנה תמצא כמו כן שהארץ, שהוא יסוד התחתון והשפל מכל הנמצאים, יש בה מעלה מצד השלמת הכל, שמפני שהוא אחרון מכל היסודות על ידה יושלם הכל, כי לעולם הדבר יושלם על ידי האחרון שהוא השלמה. ולפיכך בכל מעשה בראשית שקולה הארץ כמו השמים, כי לפעמים מקדים השמים בראשית א, א, ולפעמים מקדים הארץ שם ב, ד, לומר לך ששקולים כמו שאמרו במדרש... והיינו מפני שהשמים שהם עליונים ונחשבים התחלת הכל, והארץ שהיא תחתונה במוחלט שלימות הכל, שעל ידה יושלם, כמו שיש לכל אחרון משפט השלמה. וראוי שיהיו שניהם שקולים, כי התחלת הכל והשלמת הכל שניהם כח כללי יש בהם, זה מצד ההתחלה, שהוא התחלה אל הכל, וזה מצד ההשלמה, שהוא משלים הכל. ולפיכך כתיב בראשית א, א 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ', שקולה הארץ כמו שמים, ושניהם נקראו 'ראשית', כמו שיפול שם 'ראשית' על ההתחלה, כך יפול שם 'ראשית' על התכלית, שהוא ראשית מצד ההשלמה. ולפיכך אל תתמה מה מעלה יש בארץ שהיא בתכלית השפלות והחומר הגס והעכור שבה, שמעלתה לא מצד עצמה, רק במה שהיא השלמת המציאות". וראה להלן פס"ו הערה 40. ובדר"ח פ"ו מ"י שנב. כתב: "כי השמים והארץ הם מתחברים ביחד, כמו העיגול והמרכז שבתוך העיגול. שלכך אמרו חכמים שנבראו שמים וארץ יחדיו, ואין זה בלא זה, כדכתיב ישעיה מח, יג 'קורא אני עליהם יעמדו יחדיו', כדאיתא בפרק אין דורשין חגיגה יב., שאין זה בלא זה, כמו העיגול והמרכז הם ביחד דבר אחד... שהם דבר אחד ביחד". ובח"א לשבועות ט. ד, יא. כתב: "כי כל דבר שהוא מחולק זה מזה, נמצא בזה מה שאין בזה, ויש בזה מה שאין בזה, ושקולים הם, ולפיכך נבראו ביחד. כמו הארץ והשמים, שיש בשמים מה שאין בארץ, ויש בארץ מה שאין בשמים. ולכך מקדים פעמים השמים, ופעמים מקדים הארץ, לומר לך שהם שקולים, ולפיכך נבראו יחד" הובא למעלה פנ"ו הערה 165, וש"נ. וראה להלן פ"ע הערות 36, 37.

18 בן יהוידע פתח ↗

כְּשֶׁבְּרָאָן, בָּרָא שָׁמַיִם וְאַחַר כָּךְ אֶרֶץ. פירוש כשבראן בכח שאין נראין בחוש הראות אך כשנטה כלומר כשיצאו מן הכח לפועל שנראין בחוש הראות נטה ארץ ואחר כך שמים.והא דרצה לעשות קדימה לשמים בבריאה וקדימה לארץ בנטיה פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו כי יש יתרון לשמים על הארץ בדבר אחד ששם אין מות ואין טומאה וכל יושביה הם חיים וקדושים מה שאין כן בארץ לכך עשה לה יתרון שהקדימה על הארץ בבריאה אך בארץ יש יתרון בדבר אחר כי מאחר שיש יצר הרע וחומר יש שבח בעבודתו יתברך שעובדין הצדיקים ומקיימים מצותיו אף על פי שיש מנגד להם מה שאין כן ביושבי שמים אין להם שבח בעבודתם ובקיום מצותו יתברך לכך עשה יתרון לארץ על השמים שהקדים אותה בנטיה עד כאן דבריו נר"ו.

19 חידושי אגדות פתח ↗

בש"א שמים נבראו תחלה כו' ובה"א ארץ כו'. ויש תימה בדבר הזה כיון שבמאמר א' נבראו שמים וארץ איך נופל בהם תחלה להיות האחד מוקדם לחברו ועוד קשה כדמקשינן קשו קראי אהדדי ומשני ר"ל כשנבראו ברא שמים כו' אכתי לב"ה קשו קראי אהדדי ואם נאמר לב"ה ג"כ הכי א"כ במאי פליגי ואם נאמר לב"ה בהפך לא ה"ל לשתוק לר"ל ולומר לב"ה הפך זה ובעל יפה מראה כתב דר"ל סברא דנפשיה קאמר ולאו לתרוצי אליבא דב"ש וב"ה ולדבריהם כתב שם תירוצים אחרים על רמיות המקראות ע"ש ואין זה מסוגית התלמוד דהא סתמא דתלמודא קאמר קשו קראי אהדדי ולא ר"ל ומשמע דלב"ש ולב"ה על פלוגתייהו פריך ועוד דאין זה מדרך התלמוד כיון שכל אחד מהתנאים יש לו תירוץ על רמיות המקראות והוא פשוט שהרי לא הוזכר בגמרא מה לו לר"ל להקשות קושיא זו ולתרצה בע"א ויראה דודאי במאמר אחד נבראו כולם אמנם פלוגתייהו באיזהו מהיסודות התחיל להרחיב ולילך המציאות של עולם כמ"ש חז"ל שם אמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כ"כ כו' עד שגער בהן הקב"ה כו' והיינו דאר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי יש לעולם די והמשל בזה דבכל הדברים יש ספק בבריאתם אם נאמר שהפנימי אשר בתוכה הוא העיקר ונברא תחלה ואח"כ נתגדלו והלכו עליו קליפות החיצונות והם אינם אלא שומרים לפנימי או שנאמר הפך זה כי החיצונות הם גדילות ונבראו תחלה ובזולתו יפסד גם הפנימים כי הוא שומר עליהם ואחר כך בתוכו יתגדלו הפנימים ואם נאמר שקולים הם ויבאו שניהם וכאחד התחיל מציאותם בקטנותם והיו גדילים והולכים ולזה לדעת ב"ש שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגו' כי הגרמיות השמיימיות המקיפים את העולם אשר בסיבובם יתנועעו כל המציאות הם העיקר וממנו התחיל המציאות להרחיב ולהלוך מלמעלה למטה עד לארץ שהוא האמצעי בתוך היסודות הפשוטות והוא שהביא ראיה שנאמר השמים כסאי וגו' כי בודאי הכסא הוא עיקר והשרפרף הוא טפל אליו וכמו שפרש"י כי לפי גובה הכסא הוא מתקן שרפרף ודעת ב"ה הפך זה שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים כי הארץ הוא המרכז אשר עליו יסובבו כלם והוא העיקר כי הם אינם אלא כשומרים ומשמשים אליה וע"כ בה התחיל המציאות והיה הולך ומרחיב עד מציאות השמים הגלגלים עד שגער בו הקב"ה כענין שאמרו בפ"ב דיומא דכל מידי ממציעתו מתצר והביא ראיה שנאמר הבונה בשמים מעלותיו ואגדתו על ארץ יסדה כי מעמד העלייה בלי הבית שתחתיו א"א וע"כ הארץ היא העיקר שהאגודה על היסודות הפשוטים כולם על הארץ יסדם הש"י ופלוגתא הזאת בעצמה פליגי ר"א ור"י ביומא פ"ה ר"א אומר כו' ע"ש ודעת החכמים הכריע ביניהם כי כאחת התחיל המציאות מלמעלה מן השמים ומלמטה מן הארץ שנאמר אף ידי יסדה וגו' כמתחיל בב' ידיו בשני קצוות לעשות מלאכתו ואומר קורא אני עליהם יעמדו יחדיו שיעמדו ירצה בו הגלגל ההיקף בלי המרכז והמרכז בלי הגלגל א"א שיעמדו אך יחדיו יעמודו וע"כ התחיל המציאות בשניהם כי כלם עקריים והא דמקשה קשו קראי אהדדי היינו אליבא דב"ש דלב"ה קרא דביום עשות וגו' דייק דהעשייה נמשך אל ארץ ושמים ומדהקדים בכאן ארץ לשמים ע"כ ארץ נבראת תחלה אבל קרא דבראשית ברא אלהים את השמים וגו' לא דייק דהבריאה שנאמרה שם נמשך אל האור ולא בא לומר כאן סדר הבריאה לשמים וארץ כמו שפרש"י אלא שברוב הכתובים הקדים השמים לארץ הוא לב' ענינים כי מציאותו ית"ש ניכר באמצעיתם יותר מע"י התחתונים כי מתנועתם נודע מניע ראשוו שכל מתנועע יש לו מניע ויכלה הדבר אל מניע ראשון והב' שגדולת מעלות פעולותיו ית"ש נראות יותר מהעליונות כמ"ש כי אראה שמיך וגו' ובאגדת ירושלמי איתא דלא קשה לב"ה קרא דבראשית ברא וגו' א"ר חנינא ממקום שב"ש מביאים טעם לדבריהם ב"ה מסלקים מ"ט דב"ש בראשית ברא וגו' משם ב"ה מסלקים לון והארץ היתה כבר היתה ע"כ אבל ב"ש דדייק ליה קרא דבראשית ברא וגו' שהשמים נבראו תחלה ויפרש מלת בראשית כמו בראשונה ולהורות סדר הבריאה כמו שהביא רש"י דעת המפרשים א"כ מה יעשה לקרא דביום עשות וגו' ומשני ר"ל כשנברא ברא השמים תחלה כמו שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגו' אבל כשנטה נטה ארץ תחלה כו' ומה שכתב בעל יפה מראה דר"ל ע"כ לב"ש לא אתי דלא נחלקו אלא בבריאה אבל בנטייה מודו ב"ש דארץ קדמה דא"כ מאי קאמר ב"ה לב"ש לדבריכם אדם בונה בית כו' והלא אין זה משל צודק אלא בנטיה שבונה כ"א בהקמת מצבו והלא בזה מודו ב"ש לב"ה כו' עכ"ל הוכחה זו אינה אלא לפי מה שהוא הבין לשון נטיה שהיא הקמת מצבו המצב אבל מהנראה כי הקמת המצב היתה בכלל הבריאה והנטיה היא גמר עשיה ותיקונה כי מלאכת הארץ נגמרה ביום הג' שנא' ביום הג' ותראה היבשה וגו' ויאמר אלהים תדשא הארץ וגו' וגמר מלאכת השמים היה ביום הד' שנאמר בו יהי מאורות ברקיע השמים וגו' ולכך בענין העשיה הזכיר הארץ תחלה שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וגו' ובעל יפה מראה האריך במאמר הזה אך בדרשות רחוקים מפשוטו ע"ש ואני לא באתי רק בדברים הקרובים לפשוטו:

19 תורה תמימה על התורה פתח ↗

את השמים. מאי שמים, א"ר יוסי ב"ר חנינא, שם מים, במתניתא תני, שמים – אש ומים, מלמד שהביאן הקב"ה וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע טבהמשך החבור נבאר אי"ה ע"פ ההרגש בכ"ע בתלמוד, בהלכה ואגדה, דכל מקום ששאלו בגמרא מאי דכתיב כך וכך או מאי זה וזה, כמו הכא ששואל מאי שמים, יש להדורש ההוא איזה דיוק באותו הלשון שאינו מתישב לפי פשועו, וכך נוטה גם הסברא, עשום דאל"ה מה יכריחנו להדורש לדרוש, וביחוד כאן מוכרח דקשה ליה דבר מה במלת שמים, מדלא פריך גם מאי ארץ, מאי אור ומאי חושך וכדומה. ונראה הכונה כאן דמדייק משום דהפעל ברא יונח על דבר ממשי שיש בו תפיסה משא"כ שמים שרשו שם והוראתו גובה בחלל הבריאה שיאמר עליו שם ביחס מצבנו וההפך כה, ובלשון חז"ל על דבר רחוק מן האדם, שמי קורה פסחים ח' ב', ב"מ מ"ב, א', ואחרי דצבא השמים נבראו ביום ד' ולא שייך על ריקות לשון ברא לכן דרשוהו. ודרש ר' יוסי שמים – שם מים, כלומר שביחד עם השמים נברא גם המים. ואף כי לפי"ז חסר עוד מ', אך מצינו בשמות בחבור שתי אותיות שוות תחסר אות אחת, וכמו השם שרה – במקום שררה רש"י פ' נח, י"א כ"ט, שנאב – במקום שנא אב רש"י פ' לך, י"ד ב', ירובעל – במקום יריב בבעל, ירבעם – במקום ירב בעם, ירובשת – במקום יריב בבשת עיין רש"י ש"ב י"א כ"א, וביחזקאל ט"ז לא כרת שרך במקום שררך וכן השם דרום נגזר מן שני שמות – דר רום, על שם שהשמש ידור ברום הרוח ההוא עיין מנחות פ"ה א', וכן יש לפרש ע"פ זה טעם הדרשה בסנהדרין ק"ה א' בשם בלעם – בלע עם בעי"ן ולא בלא עם כפירש"י, כמבואר בתרגום יונתן שם, וכן הלשון ונבלה שם שפתם במקום ונבלל, וכן השם בבל במקום בבלל. וגם כאן דריש כאלו חסר מ' אחד, אשר בהפרדו הוו כשתי תיבות, שם מים, ורומז להרקיע המבדיל בין המים העליונים למים התחתונים כמבואר בקרא. ומה שראה לנכון לרמז ענין מים כאן, י"ל דקשה לי' מה דכתיב בפסוק הסמוך ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי אחרי אשר עוד לא הזכיר כלל מבריאת המים איך יזכור את השם מים שאינו ידוע לנו כלל מענינו ובריאתו, לכן דריש שמים – שם מים, שביחד עם השמים נברא גם המים, ודו"ק. ומתניתא תנא, שמים – אש ומים, מלמד שטרפן הקב"ה זה בזה ועשה מהן רקיע, וגם המתניתא דייקא השם שמים כמש"כ, ודרשה אש ומים, ואע"פ דמשם אש אין כאן רק אות אחת – השי"ן, אך כמו כן מצינו לחז"ל שדרשו אות שי"ן לשם שלם אש, והוא בקדושין נ"ו ב' דרשו הפ' דפ' תצא פן תקדש – פן תוקד אש. וכן מצינו להם שדרשו השי"ן לשרש שלם ממלה שלמה אחרת, והוא ביומא י' א' דרשו השם ששי, ופירש"י וז"ל, ששי – לשון השאת והשבר, והשי"ן אחד לבדו שרש בתיבה, עכ"ל. ויתכן שיצא להם כלל זה ממה דמצינו במקרא פעמים אין מספר שהשי"ן בא למלא מלה שלמה, והוא כל שי"ן שמושי בתחלת התיבה שממלא המלה אשר, כמו שככה לו – במקום אשר ככה לו, עד שקמתי דבורה – במקום עד אשר קמתי, שככה השבעתנו – במקום אשר ככה, וכן אפשר לפרש עפ"י כלל זה המלה בשגם הוא בשר ס"פ בראשית שעמלו בה רבים, ויתפרש כמו באשר גם הוא בשר, ודו"ק וענין הבלילה מאש וממים, י"ל דרומז למ"ש באגדות דמדת הדין נמשלה לאש ומדת הרחמים למים, ואמרו באגדות ב"ר ס"פ י"ב ראה הקב"ה שאין העולם מתקיים במדת הדין עמד ושתף אליה מדת הרחמים, וזהו שאמר שהביאם הקב"ה לשתי אלה המדות ושתפם ביחד וברא העולם, ואין להאריך עוד. – וע' בפתיחה לבאור אברבנאל לפרשה זו ד"ה השמים שהאריך לבאר עפ"י דרכו דהמלאכים מכונים בשם שמים, ובנה יסוד על דרשת אחד האמוראים בחגיגה י"ד א', כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר בדבר ה' שמים נעשו, ע"כ, וכבודו הגדול במקומו מונח, וכאן לא דק, יען שכונת הדורש לסוף הפסוק וברוח פיו כל צבאם, דהשם צבאם, צבא השמים, כנוי למלאכים, כנודע, ואשר על כן הביא הדורש את לשון כל הפסוק. .חגיגה י"ב א'

19 רש"י על בראשית פתח ↗

ויקרא אלהים לרקיע שמים. שָׂא מַיִם, שָׁם מַיִם, אֵשׁ וּמַיִם, שֶׁעֵרְבָן זֶה בָזֶה וְעָשָׂה מֵהֶם שָׁמַיִם:

20 תורה תמימה על התורה פתח ↗

את השמים ואת הארץ. שאל אלכסנדר מוקדון את זקני הנגב, שמים נבראו תחלה או ארץ, אמרו לו, שמים נבראו תחלה, דכתיב את השמים ואת הארץ ידפירש"י שכונת השאלה היתה אם השמים נבראו תחלה לארץ או השמים והארץ ביחד, עכ"ל, ונראה הא דלא פירש כפשוטו ששאל מי נברא תחלה, השמים או הארץ, וכמו דמצינו באמת שפעם הקדים הכתוב בריאת ארץ לשמים, ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ב' ד', משום דאיתא במ"ר פ' בשלח פ' כ"ה, בשר ודם שמבקש לבנות פלטין הוא בונה תחלה את התחתונים ואח"כ את העליונים, אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא את העליונים ברא את התחתונים שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ע"כ, וא"כ לא הי' מסופק בזה אם הארץ נבראה תחלה לשמים אלא חקר אולי נבראו ביחד, יען כי בו"ד אינו בונה ביחד משום דאי אפשר, משא"כ בהקב"ה דלא שייך ביה אי אפשרות, והשיבו לו הזקנים דהשמים נבראו תחלה דכתיב את השמים ואת הארץ, ואע"פ שאין חדוש בתשובה זו שהרי גם הוא ידע פסוק זה דבכלל הי' יודע תורה, י"ל דסמכו על הדרשא בחגיגה י"ב א' ואת הארץ למה לי, ר"ל מה ת"ל ואת, להקדים שמים לארץ וכמובא לפנינו בדרשא לעיל. , שאלם עוד, אור נברא תחלה או חושך, אמרו לו, מילתא דא אין להפתר, ונימרו לי' חושך נברא תחלה דכתיב וחשך על פני תהום והדר יהי אור, סברי, דילמא אתא לשיולי מה למעלה מה למטה טור"ל בסודות הבריאה, ולא רצו להתוכח אתו הרבה, אבל בשאלה הראשונה השיבו מפני שחשבו דלמא באקראי שאל. – והנה מבואר מפורש מכאן דחושך נברא קודם לאור, וכ"מ מפשטות הכתובים ויהי ערב ויהי בקר, מקודם ערב ואח"כ בקר, ואפשר לפרש עפ"י זה דברי המ"ר כאן ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, מדלא כתיב ולחשך קרא אלהים לילה, מלמד שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, כלומר על החשך, וזה פלא, שהרי אין צריך כלל לכתוב אלהים בקריאת החשך, כיון דהשם אלהים דכתיב בקריאת האור קאי גם אקריאת החשך, וכדרך הלשון בעלמא. אך לפי המבואר דחשך נברא תחלה לאור י"ל כונת הדרשא מדלא כתיב כסדר הבריאה ויקרא אלהים לחשך לילה וליום אור, מלמד שאין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, ולכן הפך סדר הלשון. וע' במ"ר שבהכרח צריך לפרש לשונו ע"ד שכתבנו כדי שלא יהא תמוה כ"כ. .תמיד ל"ב א'

20 מגן אבות פתח ↗

רבי עקיבא אומר. רבי עקיבא היה מקהל גרים שהרי יוסף אביו היה גר כמו שנזכ' בפר' תפלת השחר שלא היה לו זכות אבות והיה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר באחרון מברכות ובפרק הקומץ רבה ובראשון מבתרא ובמכילתא והיה מאותן שנכנסו לפרדס והוא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום כמו שנזכר בפ' אין דורשין ועליו אמר בן עזאי בנדרים בפרק נערה חבל עליך בן עזאי שלא שימשת את רבי עקיבא ועליו אמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחסידות וכן היה אומר כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור כמו שנזכר בפ' אלו עוברין והוא היה מאותן ארבעה שחיו מאה ועשרים שנה משה והלל ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא כמו שנזכר בסוף ספרי והיה תלמידו של רבי אליעזר כמו שנזכר בפרק ארבע מיתות בסנהדרין והיה חולק עליו כמו שנזכר בפסחים בפרק ואלו דברים ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן היה אומר לרבי יהושע רבי הרשני לומר דבר ממה שלמדתני כמו שנזכר בפ' אם אינן מכירין בראש השנה והיו גדולי התנאים תלמידיו והסתמות כולם נסתמו לפי דעתו כמו שאמרו בפרק אלו הן הנחנקין סתם מתני' רבי מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא וגם הוא היה תלמידו של נחום איש גם זו כמו שנזכר בפרק מי שמתו נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ובפ' אין דורשין אמרו ששימש אותו עשרים ושתים שנה וכן בפרק שלישי משבועות וכן בפרקא דחסידי וכן בפרק בני העיר אמרו שאל רבי עקיבא את רבי נחוניה הגדול ולמד לפני רבי טרפון אבל מרוב פלפולו נתחדד הרבה עד שנחשב חבירו והלכה כרבי עקיבא מחבירו ואפי' מר' טרפון כמו שנזכר בפ' הכותב:

21 חידושי אגדות פתח ↗

למי שאין דרכו להשכים והשכים כו'. פרש"י וזו השכימה עמה שנבראו כא' כו' עכ"ל והיינו כחכמים דס"ל הכי לעיל ויותר נ"ל אליבא דב"ה השיב ר"י הארץ השכימה ונבראת תחלה ודומיא דהכי מייתי ומצאו נשים ואנשים כו' שהקדימו להשכים הנשים מאנשים וכן נראה דר"י כב"ה קאמר כדמוכח בב"ר שכתבנו לעיל:

21 תורה תמימה על התורה פתח ↗

והארץ היתה. מכדי בשמים אתחיל ברישא מאי טעמא השיב מעשה ארץ תחלה, תנא דבי רבי ישמעאל, משל למלך שאמר לעבדיו השכימו לפתחי, השכים ומצא נשים ואנשים, למי משבח – למי שאין דרכו להשכים והשכים טזלא נתבאר טעם משל זה, וע' בפרש"י שאינו מבואר כ"כ, ובטורי אבן הקשה עליו ופירש פירוש אחר, אבל פירושו דחוק כפי שיתבאר להמעין. ולי נראה דהכונה משום דהשמים בכלל הם קרובים במעלה למעלת גדולת הקב"ה מקרבת הארץ, יען כי השמים הם מכון לשבתו וכבודו וברואיו הם רוחנים ובלתי נתפסים, משא"כ הארץ שהיא כולה חומר וגשם, וכמש"כ השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, שהכונה שהשמים רוחנים והארץ גשמית, וא"כ מהראוי היה שהשמים ישכימו מהר מהארץ לקריאת הקב"ה ובכ"ז קדמה גם הארץ, ולכן חשב מעשיה קודם, ולפי"ז יכון המשל להנמשל בטעם וסברא. .חגיגה י"ב ב'

21 אדרת אליהו פתח ↗

ע"ד הרמזויאמר עשר אמירן. עשר ספירן שהן מ"ב ל"ב שבילין יעשר אמירין. כ"ב אותיות ועשר נקודין. אותיות נפש ונקודות רוח. ע"ס הם ל"ב ובהם טעמי' נשמה שמנהיג אות' והוא י' אמירין וזהו שם מ"ב עד ב' דובהו שבהם נברא העולם כידוע ל"ב נתיבות במוח שבהם ברא אלקים בינה ב"י אמירין והוא רוח דליבא. יהי אור. אור דנהיר במוחא ולבא כי מוחא וריאה מים ובקד"א שם אור כמ"ש בזוהר. אויר וכן ריאה מים ובלבא אור. וז"ש יהי אור ויהי אור. ועיקר נאמר על אור דליבא כי בריאת חלקי הראש לא נכתב כאן כמ"ש חגיג' י"ב ע"ב מכדי בשמי' פתח בריש' מ"ש דקחשיב מעש' ארץ כי המוחא סתום ולא נגלה למשה רק בבינה ואף שער האחרון לא נגלה לו וכמ"ש חמשים שערי בינה כו'. ובינה רוחא דליבא. הוא ברא את העול' בחכמה כמ"ש בתורה נתייעץ הקב"ה וברא את העולם ותורה היא חכמה וכן הלב מתייעץ בכל מעשיו במוח כידוע שלכן אמרו כל ארוך שוטה:

22 חידושי אגדות פתח ↗

אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעים כו'. הקושיא בכלל וכי משום שאינן יודעין הבריות כל זה יהיה אוי להם ומנ"מ בידיעתן כ"ז ומה ענין העמודים הללו במספר למר כדאית ליה וכו' ונראה הכונה בכל זה כמבואר בכמה מקומות במקרא ובתלמוד שהבחירה ניתן לאדם לנצח את היצה"ר בתורה ובמצות כמ"ש בקידושין אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד והקב"ה עוזרו כמ"ש שם צופה רשע לצדיק גו' ה' לא יעזבנו בידו וע"ד הבא לטהר מסייעין לו ע"ז אמר ר"י אוי להן לבריות שאין יודעין על מה העולם עומד לפי בחירתו אם לקיים עולם במעשה הצדיקים הטובים ואם לאבד במעשה הרשעים והרי העולם עומד בבחירת בן אדם בקיום התורה ומצותיה והיינו על העמודים כמ"ש העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח ועל ג' דברים העולם קיים על הדין ועל. האמת ועל השלום שנאמר המרגיז ארץ גו' מפני שעמודיה יתפלצון דהיינו שאין בני אדם מקיימין העמודים שזכרנו ואמר בעיקר העמודים שעומדים על המים שהיא התורה כמ"ש הוי כל צמא לכו למים ומייתי רמז לזה שנאמר לרוקע הארץ על המים דהיינו על התורה שנמשלה למים כמ"ש הוי כל צמא לכו למים ואמר המים על ההרים כי התורה לא ניתנה למלאכי השרת אבל ניתנה לבני אדם הצדיקים הבוחרים בטוב שנמשלו להרים בכמה דוכתין כגון מדלג על ההרים גו' ואל ההרים לא אכל גו'. ואמר שההרים עומדים על הרוח וגו' הצדיקים ובחירתם לטוב תולה ברוח שהיא הנשמה הטהורה שניתנה להם כמ"ש ויפח באפיו נשמת גו' ואמר שכל זה תלוי בבחירת בן אדם לנצח את הסערה והוא היצה"ר כמבואר פ"ק דב"ב גבי איוב שהיה כופר בבחירה ואמר על דעתך כי לא ארשע גו' אשר בשערה ישופני דרוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב דהיינו רוח יצה"ר שע"כ כתיב שערה בשי"ן רמז על היצה"ר שהוא כחו של שעיר ואמר שאותו סערה תלוי בבא אדם לטהר שהקב"ה עוזרו והיינו שתלויה בזרועו וכחו של הקב"ה לעזור לבן אדם לפי בחירתו ולפי שר' יוסי לא זכר כמה הן העמודים וסמך אמתני' שהן ג' תורה ועבודה וגמ"ח קאמרי ביה הני תנאי ע"פ מ"ש פ"ב דמכות דאיכא תנאי דח"א תרי"ג מצות ניתנו לישראל ובא דוד והעמידן על י"א וח"א דבא ישעיה והעמידן על שש וח"א דבא חבקוק והעמידן על א' והיא האמונה שנאמר וצדיק באמונתו יחיה כמפורש שם באורך ועד"ז קאמרי חכמים הכא העולם עומד על י"ב עמודים שהן י"א דחשיב התם ועם האמונה שהוא ודאי עקרית הם י"ב עמודים וי"א על ז' עמודים הם ו' דחשיב התם ועם האמונה הם ז' עמודים ור"א דקאמר הכא על עמוד א' היא האמונה שנאמר בה וצדיק באמונתו יחיה ומייתי ליה שהוא עמוד של הצדיק כמ"ש בו וצדיק יסוד עולם דהיינו באמונתו ועד"ז אמר הכתוב לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד שע"י מצות אמונה כוננת ארץ ועל ידה תעמוד הארץ כי האמונה היא עמוד אחד של כל העולם כמ"ש ודו"ק:

22 יהל אור על ספר הזהר פתח ↗

הארץ על מה עומדתליקוטים על פ"ב דחגיגה השייכים לביאורו על ההיכלותחגיגה יב, ב בחגיגה יב: הארץ על מה עומדת על העמודים כו':

22 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

493 לשונו להלן לאחר ציון 548: "כי נביאים וכתובים, אף על גב שכל הדברים שבהם אמת גמור, מכל מקום עיקר הנביאים וכתובים שהשם יתברך מנהיג את עולמו מצד החסד... כי התורה היא מצד העילה, הוא השם יתברך שסדר כך התורה... אבל נביאים, אף כי הם מן השם יתברך, מכל מקום אינו מן השם יתברך רק כפי מה שהוא ראוי מצד העלול, הוא האדם, וכפי מעשיו של אדם, על זה באו הנביאים להוכיח אותם". ויש להעיר, כי בנתיב התשובה פ"א לאחר ציון 114 כתב: "כי הנבואה היא במדת הדין". ובבאר הגולה באר הששי רמה: כתב: "הנבואה היתה באה בכח על הנביא, ולפיכך נאמר יחזקאל לז, א 'היתה עלי יד ה", מ"א יח, מו 'ויד ה' היתה אל אליהו'. לכך לא היה יכול הנביא לעמוד כאשר היתה באה עליו הנבואה. ואמר רוח סערה תלויה בזרוע של הקב"ה חגיגה יב:. כי מפני שהנבואה באה בכח, כדכתיב מ"א יח, מו 'ויד ה", ולפיכך אמר 'ורוח סערה', אשר זה מורה על כח הנבואה, אמר שהיא תלויה בזרוע. דהיינו שיש לנביא דביקות בעצם כחו של הקב"ה, שהוא נקרא 'זרוע', כדכתיב דברים כו, ח 'ויוציאנו ה' ביד חזקה ובזרוע נטויה'". ואמרו חכמים נדרים לח. "כל הנביאים כלם עשירים היו", וכתב לבאר זאת בח"א שם ב, יג., וז"ל: "פירוש זה, כי ראוי לנביא יותר העושר מכל שאר דברים, כי כבר אמרנו למעלה כי העשירות הוא מצד שמאל כמו שהתבאר למעלה, ומשם הנבואה, כדכתיב יחזקאל לג, כב 'ויד ה' היתה עלי', וכל מקום שנאמר 'יד' הוא שמאל מנחות לז., שנאמר ישעיה מח, יג 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים', ולכך אמר כל הנביאים היו עשירים בפרט". ובדר"ח פ"א מ"א קלז. כתב: "נביאים הם מקבלים מצד שמאל, כדכתיב אצל הנבואה 'יד ה' היתה עליו', וכל יד הוא שמאל" הובא למעלה פ"א הערה 80. והרמב"ן שמות כ, ו כתב: "אברהם מסר נפשו באהבה, כענין שכתוב מיכה ז, כ 'חסד לאברהם', ושאר הנביאים בגבורה". ואילו כאן מבאר שהנביאים מורים על הנהגת החסד ולפנים משורת הדין. וצ"ע. וחכם מובהק כתב לי ליישב זאת בהאי לישנא: "נלע"ד ליישב כי ידוע ומפורסם שיש ב' בחינות בדברי הנביאים. יש שהם מודיעים על מדת פורענות, כמו ישעיה פרק א, וכמה פרקי יחזקאל, והרבה פרקים בדניאל. ויש שהם מנחמים ומרגיעים ומודיעים תקוות טובות על עתיד מוצלח, כמו ישעיה פרק מ' ואילך. אבל שני הענינים הנ"ל שווים שהם מהצדדים, או בקו ימין חכמה, חסד, נצח לנחם ולרחם, אע"פ שאין כן שורה הדין. או קו שמאל בינה, גבורה, הוד להעניש ולייסר את החוטאים, והם הגורמים אל השפעת "שתי ידיים" הימין והשמאל, חסד וגבורה. ולכן יש בנביאים גם כאלו וגם כאלו. אבל עצם היושר הוא בתורת משה תפארת, כתב בתקוני זהר יעקב מלבר, משה מלגאו. ובזה מיושב; כי בכאן נקט צד אחד מן השנים, נקט "חסדים". ובנתיב התשובה נקט צד שמאל, מדת הדין. ושניהם אינם עצם היושר. אחרי החטא יש גם שמאל להעניש, ויש ימין לקבלם בתשובה, ומוחק עונותיהם ומגדיל מעלתם מעל ומעבר למה שהיה מקודם. הא כדאיתיה והא כדאיתיה. ואודות שיש שני אופנים של נבואה, לחסד ולדין, זה עכשיו מצאתי קטע בגר"א על תיקוני זהר, תחילת תיקון י"ח, דף לב ע"א אחרי המלים 'אל יתהלל' כתב: 'נביא מסטרא דנצח, וחוזה מסטרא דהוד'. וידועים דברי רש"י בתחילת ספר ישעיה א, א כי מכל הלשונות הנבואה, "חזון" ו"חוזה" קשים מכולם. הרי מכאן שבספרי נביאים יש שני סוגים, חסד ודין, נצח והוד". ודפח"ח.

23 אבן עזרא על איוב פתח ↗

איוב - היה מבני בניו של נחור אחי אברהם. והקרוב אלי: שהיה מבני עשו, והעניין מוכיח בארץ עוץ כמו: שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ ולא יתכן לומר שלא היה בעולם, בעבור שאמר יחזקאל: ונח דניאל ואיוב. ואם אמר טוען: אולי איוב אחר היה, שהזכיר הנביא? יאמר לו, אם כן אמור כן בדניאל ונח, והנה כתוב בפסוק אחר: אם יעמוד משה ושמואל לפני ואף כי מצאנו שמואל בן עמיהוד, והנה לא מצאנו איוב אחר כתוב בספרי הקדש, והאומר שהוא יובב בן זרח מבצרה, שמא בחלום ראה זה כי אין לו על מה ישען, לא על דברי הנביאים ולא על מה שהעתיקו חכמינו ז"ל. ואל תתמה על מלת איוב שמו, כי איננו רשע כלל והנה כתוב: ה' איש מלחמה ה' שמו. והפך הדבר: ויהי איש אחד מהר אפרים ושמו מיכיהו, אולי בעל הדרש על הרוב הנמצא דבר מקום איוב סמוך לחרן, מטעם וילך ארצה בני קדם.

23 מחוקקי יהודה קרני אור פתח ↗

נב כן הוא בג' חגיגה י"ב ב', במד"ר כ"ט י"א, פסיקתא דרב כהנא פסקא בחידש השביעי סי' ע"ה, מדרש משלי פ"ט בפ' "חצבה עמודיה שבעה" ילקוט משלי רמ"ז תתקמ"ד, זהר ויקרא דף יו"ד א', בפ' אם זבח שלמים קרבנו:

23 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

160 דבריו מתבארים היטב על פי מה שאמרו חכמים חגיגה יב: "הארץ על מה עומדת, על העמודים... על ז' עמודים, שנאמר משלי ט, א 'חצבה עמודיה שבעה'". ובבאר הגולה באר הששי רנה. כתב לבאר: "כי העמודים של הארץ, שהוא קיום הארץ, הם שבעה, נגד ששה צדדין שיש לגשם, והאמצע שהוא תוך הששה, אשר יש להם קשור למעלה, והוא קיום הארץ. ולכך אמר על שבעה עמודים הארץ עומדת". הרי ששבעה עמודים מורים על קיום הדבר מצד שבעת חלקי הגשם. וכן בגבורות ה' פס"ט שיח. כתב: "כי הדבר שהוא שלם בלי חסרון הוא דבר שיש לו ששה קצוות, וביניהם האמצעי, שהוא נקרא 'היכל הקודש' ספר היצירה פ"ד מכוון באמצע". וראה להלן פ"ה הערה 121. ויש בזה הטעמה נפלאה; הנה תיבת "שבועה" מורה על הקיום, וכמו שתרגם אונקלוס תיבת "וישבע" בראשית כד, ט "וקים" שם. וכן כתב בגבורות ה' פ"ט נז., וז"ל: "השבועה היא קיום בודאי, שהוא נשבע לקיים דבר, ותרגום 'שבועה' 'קיימא'". וכן הוא בגו"א בראשית פ"ח אות כה קעג., וח"א לר"ה יח. א, קיח:. ו"שבועה" הוא מלשון "שבעה" יבואר בסמוך, ולכך ברי הוא ש"שבעה" מורה על הקיום, כפי ששבועה מורה על הקיום. וכן מפורש להדיא בספר החינוך, מצוה של, וז"ל: "נמצא כריתת ברית שהוא דבר הנעשה לקיום ענין, על חשבון שבעה, כמו שכתוב בראשית כא, ל 'כי את שבע כבשות תקח מידי'. וכן בלעם שהיה חכם, עשה שבעה מזבחות במדבר כג, כט. וכמו כן לשון 'שבועה', שהוא מתורגם 'קיום', אמרו מן החכמים שהוא נגזר מלשון 'שבעה'". והרמב"ן במדבר ל, ג כתב: "כי השבועה מלשון שבעה, כי 'בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה'". וכן כתב רבינו בחיי בכד הקמח, ערך שבועה, וז"ל: "ויש לך להשכיל מה שאמרו רז"ל שבועות לט. שכל העולם כלו נזדעזע בדבור שמות כ, ז 'לא תשא', מה שלא אמר כן על שאר הדברות. ויש בזה סוד גדול, לפי שהשבועה מלשון 'שבעה', ו' קצוות והז' קודש, זהו כל העולם, והמשכיל יבין". וראה הערה 162 בביאור רמז נוסף שיש כאן.

24 הכתב והקבלה פתח ↗

לרקיע שמים. לדעת הגר"א אין זה מ"ש ביום ראשון ברא את השמים, כי יש שמים ושמי שמים, כי שבעה רקיעים נחלקים לשנים, חמש בפני עצמן ושנים בפ"ע ור"י שאמר, חגיגה י"ב, שני רקיעים הם, ור"ל שאמר שבעה, לא פליגי במציאות. אלא שזה חשב בכללות, והם נחלקים לשנים, שמים, ושמי שמים. וזה חשב בפרטות, והם שבעה וחמשה רקיעים העליונים הם נבראו ביום ראשון ועליהם אמר ברא את השמים, ואלה נקראו שמי שמים, ורקיע התחתון שבו חמה ולבנה ככבים ומזלות נברא ביום שני, ועליהם אמר יהי רקיע ונקרא ג"כ שמים, כל הרקיעים יחד נקראו שמים והוא שם הכולל, וכל אחד לבדו יש לו שם פרטי, כמו שכל הככבים כלם בכלל נקראו ככבים וכל אחד יש לו שם פרטי בפ"ע כמו שצ"מ חנכ"ל, ויש בהם אחד ששמו הפרטי דומה לשם הכללי, והוא מזל ככב, ככה רקיע התחתון שם פרטי שלו שוה לשם הכללי ונקרא בעצמו ג"כ שמים, וע"ז התחתון אמר יהי מאורות ברקיע השמים וכן ועוף יעופף וגו' ע"פ רקיע השמים. כדי שלא לטעות שהוא השמים שנברא ביום ראשון, השמים העליונים שנבראו ביום ראשון נקראו שמי שמים לפי שהם רחוקים מאד בגבהם, כי מלת שמים נגזר ממלת שם המורה על דבר המקביל מרחוק, והוא לשון גובה, כמו ערים גדולות ובצורות בשמים וכן בל' חכמים, שמי קורה, ולשון שמי שמים ענינו גבוה על גבוהים, והרקיע התחתון הנקרא רקיע שמים זהו הנברא מאש וממים, וע"י רקיע שמים נגנז האור הנברא ביום ראשון, כי כאשר נשתטח רקיע השמים נשאר האור למעלה, לכן בא מאמרו ית' יהי מאורות ברקיע השמים, שיתהוו גופים מוכנים לקבל אור השמש הגנוז למעלה, הם מורידים האור לנו להאיר שבעת ימי המעשה. וכן מ"ש בורא שמים ונוטיהם, שמים הוא שמי השמים, ונוטיהם הוא רקיע השמים:

24 תורה תמימה על התורה פתח ↗

השמים ושמי השמים. תניא, א"ר יהודה, שני רקיעים הן, שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים טוולאפוקי מדעת ריש לקיש ששבעה רקיעים הן, או י"ל דלא פליגי, אלא דמר חשיב מספר הרקיעים בכללם, והם רק שנים, ומר חשיב בפרטם, והם שבעה, ועיין בסוגיא. .חגיגה י"ב ב'

24 אור החיים על בראשית פתח ↗

וּלְדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חגיגה יב: כִּי הַמְּאוֹרוֹת בָּרָקִיעַ ב׳, אֵין מְאוֹר הַמְּאוֹרוֹת בּוֹקֵעַ אֶלָּא בַּשָּׁמַיִם, וְהַשָּׁמַיִם ב׳ הֵם מְאִירִים לָאָרֶץ. וּמַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יומא כח: ״יוֹמָא דְּעֵיבָא כּוּלֵּיהּ שִׁמְשָׁא״, אֵינוֹ מַכְחִישׁ דְּבָרֵינוּ, כִּי עַל כָּל פָּנִים מְקוֹם הַשֶּׁמֶשׁ, הֲגַם שֶׁמִּתְפַּשֵּׁט תּוֹקֶף הַשֶּׁמֶשׁ לַצְּדָדִין, יֵשׁ הֶבְדֵּל בֵּין מְקוֹם קְבִיעוּת הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹקֶף יוֹתֵר מִצְּדָדָיו, וְיוֹמָא דְּעֵיבָא חוֹזֵר פַּעַם ב׳ וּמִתְפַּשֵּׁט תּוֹקֶף הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּשְׁאָר מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הָאָרֶץ שִׁעוּר שֶׁתּוּכַל לִסְבּוֹל, חוֹזֵר וּמִתְפַּשֵּׁט בְּגוֹבַהּ הַשָּׁמַיִם בְּאֶמְצָעוּת הָעֲנָנִים, וְהַיְינוּ ״כּוּלֵּיהּ שִׁמְשָׁא״׃

25 חידושי אגדות פתח ↗

ז' רקיעים ואלו הן וילון כו'. חכמי אומות עולם מסכימים על כך שז' רקיעים הם והם ז' כוכבי לכת כסדרן שצ"ם חנכ"ל אמנם בפרטי הדברים במאמר הזה לא ידענו לכוון להם וע"כ אמרתי לי בזה במופלא ממך בל תדרוש:

25 ר"ן על נדרים פתח ↗

והא ברקיע קביעי - כדכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וזבול למעלה מן הרקיע הוא כדאיתא בפ' אין דורשין חגיגה יב::

25 חידושי אגדות על ברכות פתח ↗

וילון הוא דמקרע כו'. והוא א' מז' רקיעים כדאמרינן פרק אין דורשין חגיגה יב: ז' רקיעים הם ואלו הן וילון רקיע שחקים כו' וילון אינו משמש כלום כו' רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים כו' וז"ש הכא כדמקרע וילון שהוא התחתון מתחזי הרקיע שהוא למעלה ממנו ומחזי נהורא ברקיע מחמה ולבנה וכוכבים הקבועים בו ודו"ק:

26 חידושי אגדות על ברכות פתח ↗

מנין שהקב"ה מתפלל כו'. וענינו בית תפלתו הוא המקדש של מעלה המכוון נגד המקדש של מטה כדאמרינן פרק אין דורשין חגיגה י"ב ע"ב זבול שבו ב"ה ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב כו' והיינו שמכוון נגד מקדש של מטה כמו שלמטה מתפללין שיגולו רחמיו עלינו כן מלמעלה הקב"ה מתפלל על כך כדמסיק דמצלי י"ר שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו כו' והוא כוונת הכתוב ושמחתים בבית תפלתי שהוא המקדש שלמעלה ששם עולותיהם וזבחיהם לרצון וגו' ע"י הקרבת מיכאל ששם מקריב נשמתן של צדיקים כדאמרינן במדרשות ואמר כי ביתו שלמעלה כנגד בית תפלה שלהם שלמטה אשר שם יקרא לכל העמים כנאמר בתפלת שלמה וגם אל הנכרי אשר לא מעמך וגו' ובא והתפלל וגו' וק"ל:

26 מאירי פתח ↗

כל העוסק בתורה בלילה נמשך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה וכו' כל העוסק בתורה בעולם הזה שדומה ללילה נמשך עליו חוט של חסד בעולם הבא שהוא דומה ליום שנאמר יומם יצוה יי' חסדו וכו' ודומה לזה אמרו בפרק זה אשר קמטו לא עת נהר יוצק יסודם אלו תלמידי חכמים שמקמטים עצמן על דברי תורה הקב"ה מגלה להם סוד לעולם הבא:

26 יד רמה על סנהדרין פתח ↗

דרש רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה אית דאמרי לה משום דכתיב לעיל מיניה ותבקע ארץ כלומר בשעת ביקוע הארץ עלו שמש וירח לזבול ואני אומר ממקומו הוא מוכרע דכתיב שמש ירח עמד זבולה וכתיב יהלכו בתחילה עמד ולבסוף יהלכו מפני חיציו של מקום מלמד שעלו שמש וירח מרקיע שלהם לרקיע שעל גביו ששמו זבול כדאיתא בחגיגה י"ב: ואמרו לפני כו' אמר להן בכבודי לא מחיתם כשעשו ישראל את העגל וכמה עכו"ם שהיו מכעיסים לפני המקום בכבוד בשר ודם מחיתם. והאידנא עד דמחי להו לא נפקי, מאותה שעה גזר עליהן שלא יצאו בכל יום עד שיזרוק בהן חיציו ולאו חצים ממש אלא עונש בעלמא, ואית דגרס והאידנא עד דמחו לא נפקי אינן יוצאין עד שממחין בכבודו של מקום:

27 חידושי אגדות פתח ↗

מ"ה שאומרים שירה בלילה כו'. מפני כבודן של ישראל כו' דשירתן של ישראל עיקרה ביום בתפלתן ב"פ שחרית ומנחה שהן חובה כדמסיים בהאי קרא תפלה לאל חי משא"כ ערבית הוא רשות וכה"ג אמרו בפ"ק דע"ז מהאי קרא דהקב"ה שומע שירה מפי חיות בלילה ומשמע מכל זה דאין המלאכים אומרים שירה ביום כלל ויש לדקדק מהא דאמרינן פ' ג"ה כי עלה השחר א"ל הגיע זמני לומר שירה ויש לחלק בין המלאכים שנבראו בכל יום שאין אומרים שירה אלא פעם א' ביום שנבראו כמפורש שם ובין מלאכים כגון מיכאל וגבריאל שאומרים שירה תמיד כמפורש שם:

27 מאירי פתח ↗

כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנא' הקוטפים מלוח עלי שיח וכו':

27 כלי יקר על דברים פתח ↗

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ וְגוֹ׳. לְפִי שֶׁאָמַר לְמַעְלָה: ״עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי״ פֵּרֵש רַשִׁ״י: שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת אֲחֵרִים, עַל כֵּן ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן״, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים ״שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ״, וּמִשָּׁם תַּחֲזוֹר וּתְשַׂמְּחֶנּוּ. וּבְמַסֶּכֶת חֲגִיגָה יב: אָמְרוּ: מָעוֹן – שֶׁבּוֹ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁאוֹמְרוֹת שִׁירָה בַּלַּיְלָה וְחָשׁוֹת בַּיּוֹם מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר תהלים מב ט: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי״, וּפֵרֵשׁ רַשִׁ״י: ״יוֹמָם יְצַוֶּה ה׳ חַסְדּוֹ״ – יְצַוֶּה לַמַּלְאָכִים לִשְׁתּוֹק כְּדֵי לַעֲשׂוֹת חֶסֶד לִצְרִיכֵי חֶסֶד, וְהֵם הַתַּחְתּוֹנִים, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְהִנֵּה קָרוֹב לִשְׁמֹעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה חֶסֶד זֶה בִּזְכוּת הַחֶסֶד שֶׁהַתַּחְתּוֹנִים עוֹשִׂים זֶה עִם זֶה, וְהַמַּעֲשֵׂר הוּא בִּכְלַל הַחֶסֶד, עַל כֵּן אָמַר: בִּזְכוּת הַחֶסֶד שֶׁעָשִׂיתִי בְּמַעֲשֵׂר זֶה עִם הַצְּרִיכִים חֶסֶד, ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן״ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד לַצְּרִיכִים חֶסֶד, כִּי אוֹתָם שָׁמַיִם שֶׁשְּׁמוֹ ״מָעוֹן״ מְיֻחָד לָזֶה וּמְיֻחָד לְשִׂמְחָה, כִּי בִּמְקוֹם שִׂמְחָה יֵשׁ שִׁירָה וְלֹא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שִׂמְחָה. וְעוֹד בִּזְכוּת ״לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ״ מִלְּשׁוֹן אֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת, שֶׁלֹּא עָבַרְתִּי מִמִּצְוָה לְהַקְדִּים הַמְאֻחָר, כָּךְ ״הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ״ שֶׁלֹּא לְהַקְדִּים הַמְאֻחָר, שֶׁהֲרֵי מַחֲשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לָעוֹלָם, וַהֲרֵי הֵם קְדוּמִים אֲפִלּוּ לַמַּלְאָכִים, עַל כֵּן דִּין שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַמַּלְאָכִים שִׁירָה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה בַּיּוֹם וְאַחַר כָּךְ הַמַּלְאָכִים בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב דברים לג כז: ״מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם״, דְּהַיְנוּ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּדוּמִים, ״וּמִתַּחַת״ – הֵם הַמַּלְאָכִים שֶׁנִּקְרְאוּ ״זְרֹעוֹת עוֹלָם״ כִּי בְּמָעוֹן יִשְׂרָאֵל קוֹדְמִים כָּאָמוּר. וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ תנחומא תשא יד: כָּל הַשְׁקָפָה לְרָעָה חוּץ מִמַּתְּנַת עֲנִיִּים הַמְּהַפֵּךְ רוֹגֶז לְרַחֲמָנוּת, וְהוּא בִּזְכוּת מִדַּת הָרַחֲמָנוּת שֶׁבָּאָדָם, שֶׁמְּהַפֵּךְ מִדַּת אַכְזָרִיּוּת שֶׁבּוֹ לְרַחֲמָנוּת, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְהַפֵּךְ רוֹגֶז לְרַחֲמָנוּת.

28 תוספות פתח ↗

כל העוסק בתורה. אכתי לא סיים למילתיה דז' רקיעים שהתחיל לפרש:

28 מאירי פתח ↗

28 העמק דבר על שמות פתח ↗

היה אתה לעם. העמיס עליו משא בשני דברים יותר מאשר היה עד כה. ואמר בענין הראשון שהוא לדרוש אלהים. דמשמעו לשאול דעת אלהים. ולא לבקש עבורו. לא כן תעשה אלא היה אתה לעם מול האלהים והבאת וגו׳. דיש שני אופני אמצעים בין אדם לשמים. כמו מלכותא דארעא שאין כל אדם מוצא עצמו ראוי לבא אל המלך לדרוש ממנו דעתו או לבקשו איזה דבר. ע״כ יש שני אופני אמצעים בין העם ובין המלך. א׳ האיש שהמלך מנה אותו להנהיג משרה. והוא יודע וחוקר דעת המלך ומודיע לשואליו. ב׳ שהעם יש להם איזה אדם חכם ואהוב למלך וראוי להתיצב לפניו. ומי שיש לו דבר מציע לפני זה האיש. ויש הבדל בין שני אמצעים אלו. דמי שהוא ממונה מן המלך אין לו התרועעות וקשר אהבה לעם. רק עושה דבר המלך להיות אמצעי. וא״כ אינו אלא חוקר דעת המלך ולא מבקש עבורם. משא״כ מי שאינו ממונה ע״ז ה״ז ריע העם ויועצם ומבקש עבורם. כך במלכותא דרקיע שאין כל אדם מישראל מוצא עצמו מוכשר לשפוך שיח לפני אל. ומכש״כ לשאול דעתו ע״פ נבואה. ע״כ או שבאים אל נביא אשר הקים ה׳ אותו בשעתו להיות אמצעי ודורשים ממנו דעת עליון כמו שבא שאול לפני שמואל לשאול בדבר האתונות. ואליהו התקצף על אחזיה שלא בא לדרוש ממנו דעת ה׳. או שבאים לגדול הדור אע״ג שאינו נביא אבל ראוי להתפלל לפני ה׳ וכענין דאי׳ בב״ב דקט״ו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם וכו׳ ובחגיגה די״ב הלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירו עמו תפלה לאל חיי ויבואר להלן כ׳ כ׳ עוד בזה. ואמר יתרו למשה שלא יהא נחשב לעם באופן שאינו אלא כנביא ומגיד דעת ה׳ אלא היה אתה לעם מול האלהים. לכל מה שיהיו נצרכים ממנו ית׳ היה אתה בא בשבילם:

29 תורה תמימה על התורה פתח ↗

רכב שמים. ערבות נקראו שמים, דכתיב תהילים ס״ח:ה׳ סולו לרוכב בערבות וכתיב רוכב שמים בעזרך עווהוא אחד משבעה רקיעים הנמצאים, ולכל אחד תכונה מיוחדה, ובזה שורר גנזי חיים ושלום וגנזי ברכה ונשמותיהן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידות להבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, ועיין מש"כ בפ' תבא בפסוק השקיפה ממעון קדשך מן השמים. .חגיגה י"ב ב'

29 מאירי פתח ↗

כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנא' הקוטפים מלוח עלי שיח וכו':

29 כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

ז וכתב בזוה"ק פ' פקודי דף רמ"ט ע"ב וז"ל ואלין ארבעין אינון דקיימין ואנזיפו ומנדין לכל אינון דאפוקי מפומייהו מלה דלא אצטריכא ובתר דא אפיקו מפומייהו מלה קדישא מלה דאורייתא ומטנפי פומייהו בה ואלין קיימי ומנדין לון, וקיימי בהא נדוייא ארבעין יומין דלא אשתמע צלותהון, וכן לכל אינין דחאבו אינון חובין דבעיין לנזפא עשרה כרוזין נפקי בכל יומא ומכרזי בכל אינון רקיעין ובכל אינין חולין ומשריין אזדהרו בפלניא דאיהו נזיפא, נזיפא איהו על חובא פליני דעבד עד דתב קמיה מריה רחמנא לישזבן, כדן תב מההוא חובא מתכנפי אלין ארבעין ושראן ליה וכדין אכריזו עליה פלניא שרא נזיפא מכאן ולהלאה צלותא עאלת, ועד לא תב נזיף איהו לעילא ותתא ונטירו דמריה אתעדי מניה ואפי' בליליא נשמתיה נזיפא דסתמין לה כל תרעי שמיא ולא סלקא ודחיין לה לבר עכ"ל וכן ארז"ל במס' חגיגה דף י"ב ע"ב א"ר לוי כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנאמר הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם:

30 חידושי אגדות פתח ↗

מכון שבו אוצרות שלג ושל ברד כו'. והם אוצרות של פורעניות לייסר בהן את הבריות כפרש"י ועל פי המקרא דאיוב הבאת אוצרות שלג ואוצרות ברד גו' אשר חשכתי לעת צר גו' ושם כתיב מי הוליד אגלי טל גו' דהיינו עליית טללים רעים ועליית אגלי כו' שזכר כאן ואמר חדרי סופה וסערה כו' ודלתותיהן אש כו' שהם ג"כ אוצרות של פורעניות כמפורש בישעיה דכתיב מעם ה' תפקד גו' סופה וסערה ולהב אש אוכלה ומייתי שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב כך היא נוסחת הגמרא ועיין פרש"י אבל בגירסת ע"י מייתי שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו:

30 תורה תמימה על התורה פתח ↗

את אוצרו הטוב. מכון שברקיע בו אוצרות שלג וברד ועליית טללים רעים ועליית אגלים וחדרה של סופה וסערה ומערה של קיטור ודלתותיהן אש, שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, מכלל שיש לו אוצר לפורעניות יזוכדכתיב ירמיהו נ׳:כ״ה פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו, ומה שיחס כל אלה להרקיע הנקרא מכון אעפ"י ששבעה רקיעים הם הוא מפני כי מכון הוא לשון אוצר של מיני פורעניות כדכתיב משלי י״ט:כ״ט נכונו ללצים שפטים. ודע דמ"ש אוצרות שלג היינו שלג מרובה הבא בשטף והוא פורעניות, אבל סתם שלג הוי לטובה כמש"כ ישעיהו נ״ה:י׳ כי כאשר ירד הגשם והשלג וגו' הרוה את הארץ. .חגיגה י"ב ב'

30 עץ יוסף על שמות רבה פתח ↗

לשלוט במעשה שמים. שהוא הברד שיורד מהם וכמ"ש בפ' אין דורשין ומכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד כו':

31 חידושי אגדות פתח ↗

צדיק אתה ה' ולא יגור במגורך גו'. מפורש פרק חלק:

31 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

הַלְלוּ אֶת יְהֹוָה: ומנלן דאיקרי שמים שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים מכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד ועליית טללים רעים ועליית אגלים וחדרה של סופה וסערה ומערה של קיטור ודלתותיהן אש שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב הני ברקיעא איתנהו הני בארעא איתנהו דכתיב הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו וכו':חגיגה יב ע"ב

31 רש"י על תהילים פתח ↗

רוּחַ סְעָרָה. הָעוֹשָׂה אֶת דְּבָרוֹ וּשְׁלִיחוּתוֹ, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ חגיגה יב: שֶׁהַדְּבָרִים הַלָּלוּ הָיוּ תְּחִלָּתָם גְּנוּזִים בַּשָּׁמַיִם, וּבָא דָּוִד וְהוֹרִידָן לָאָרֶץ, לְפִי שֶׁהֵם מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת, וְאֵין נָאֶה לָהֶם לִהְיוֹת גְּנוּזִין בִּמְגוּרָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

32 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ: ומנלן דאיקרי שמים דכתיב ואתה תשמע השמים מכון שבתך ערבות שבו צדק משפט וצדקה גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים צדק ומשפט דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך וכו':חגיגה יב ע"ב

32 תורה תמימה על קהלת פתח ↗

מי יודע רוח וגו'. רוח בני האדם העולה היא למעלה – זו נשמתן של צדיקים שעולה למרום ונתונה באוצר פויתכן דרומז למ"ש בחגיגה י"ב ב' שבעה רקיעים, ואחד מהם. הנקרא ערבות אוצר בתוכו נשמתן של צדיקים, יעו"ש. , ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ זו נשמתן של רשעים שיורדת לגיהנם למטה, כמש"נ יחזקאל ל״א:ט״ו ביום רדתו שאולה האבלתי כסתי עליו את תהום וגו׳ פזמוסב על מלך אשור, והוא לשון מליצי על שפלותו ומסירתו ביד אויבו, ומדהמליץ בלשון ירידה לשאול דריש דכתב כן על שם סופו לירד לגיהנם המכונה שאול ע"ש הכתוב ישובו רשעים לשאולה, שנדרש על גיהנם, כנודע. .שם

32 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם פתח ↗

129 שבת קנב: "תניא רבי אליעזר אומר, נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד". ובדרוש על התורה יג: כתב: "נשמת האדם החצובה מתחת כסא הכבוד, כדאיתא חגיגה יב: 'ערבות', שבו נשמות ורוחות העתידין להבראות וכו' וכסא הכבוד ומלך אל רם ונשא שוכן עליהם. הרי כי הנשמות הם בערבות תחת כסא הכבוד. גם... נשמותיהם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד... ובודאי מפני שבאו ונבראו הנשמות מתחת כסא הכבוד, שמה הם שבים ללכת".

33 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהֹוָה וגנזי ברכה דכתיב ישא ברכה מאת ה' נשמתן של צדיקים דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך רוחות ונשמות שעתיד להיבראות דכתיב כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי וכו':חגיגה יב ע"ב

33 אברבנאל על תורה פתח ↗

ביאור מלת השמיםהשמים ראיתי לחכמי בני עמנו ג' דעות בפי' שם שמים בפסו' הזה ודעותיה' בזה הם תחתיים שניים ושלישים. אם התחתיים הם כת הראב"ע שפי' שם שמים על יסוד האוי' נמשך לדעתו שכב' הודעתיך שלא נזכר במעשה בראשית דבר מהעליונים עד שפירש בשמים ושמי השמים יסוד האוי' ויסוד האש אשר עליו כמו שכתב בפירושו לספר תהילים. וכבר הביאו מפרשי ספרו ראיה על זה תהילים ע״ח:כ״ג-כ״ד ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח. וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו ודעת זה כבר הודעתיך מה שבו מהגנות והדופי כחק התורה כי יתחייב ממנו שלא העידה התורה בחדוש הגרמים השמימיים כי אם הדברים השפלים והוא דעת בעלי הסבוב התכוניים וכבר הוכחתי במאמר מפעלות אלהים אשר עשיתי בחדוש העולם שקרות הדעת הזה וביטולו כפי העיון מלבד היותו כפירה עצומה בחק התורה האלהיות. והשניים מהדעות בזה הוא דעת הרב המורה וגם רש"י כפי הנראה מדבריו יסכים עמו והוא שהשמים הנזכרים בזה הפסוק הראשון הם הגרמים שמימיים המתנועעים בסבוב. דע' המור' ורש"י. וגם הראב"ע בשטתו האחרת שעשה בפי' התורה כתב מסכים לזה אם להסביר פנים לפרסום פסוקי התורה או שחזר מדעתו הראשון כי הוא כתב שם שנקראו השמים העליונים בלשון שנים בעבור התחברו' הגלגלים הגבוהים הנקראים ראש התלי וזנבו. או בעבור שהשמים לעולם מחציתם על הארץ ומחציתם תחת הארץ או בעבור האדנים שהם הקוטבים ע"כ. ומכאן לקח האפודי שכתב שנקראו הגלגלים שמים מלשון שם שמורה על המקום הקיים והמוגבל והקיים וההגבלה הוא כפי קוטבי התנועה היומית כי הם לבד קיימים ויורמז אליהם במלת שם. ועם היות הדעת הזה בשם שמים שבפסוק הראשון יותר מתיישב בפשט הכתוב כבר ישאר עליו הספק שהעירותי בשאלה השנית והוא איך זכרה התורה בריאת הגרמים הראשונים ולא זכרה בריאת השכלים הנבדלים המניעים אותם בהיותם קודמים לשמים בטבע ובמעלות המציאות. אמנם השלישיים מאלו הדעות והוא דעת הרמב"ן וכת המקובלים כי הוא כתב שהשמים הנזכרים בפסוק הראשון הם השמים העליוני' ושאינם בכלל הגלגלים אבל הם למעלה מהמרכבה כענין ורוממת על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא וגומר. ומהם נקרא הקב"ה רוכב שמים ולא ספר הכתוב בבריאתם דבר כאשר לא הזכיר הכתוב בבריאת המלאכים וחיות המרכבה וכל דבר שאינו בעל גוף רק הזכיר בשמים האלה שהם נבראים להגיד שקדמות' אפס וכמו שהאריך בזה דברי חכמה עליונה. ובסוף דבריו אמר שעל אלה השמים ארז"ל כדי לקבל עליו עול מלכות שמים וכונתו מבוארת שהשמים שנזכרו בזה הפסוק הראשון מהתורה איננו האויר כמו שפירש הראב"ע ולא גם כן הגרמים השמימיים כמו שפי' הרב המורה אבל שהם שם לשכלי' הנבדלים הסובבים את כס' כבודו שיש בו מדרגו' מתחלפות גבוה מעל גבוה וגבוהים אליהם והיושבים ראשונה במלכות נקראו בשם שמים בפסוק הזה. וכן כתוב בספר הבהיר מנלן דשמים היו הקדוש ברוך הוא שנאמר ואתה תשמע השמים. אטו שלמה מתפלל לשמים שישמע תפלתו אלא שנקרא שמם על שמך. ואומר אני שכבר נמצא בכתוב סמך לדעת הזה ממה שאמר אליפז איוב ט"ו ט"ו הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו. ושנה עוד מאמרו במענה אחר שם ד הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה וכתב הרב המורה בפ' שלשה עשר חלק שלישי שמאמר ובמלאכיו ישי' תהלה הוא עצמו ושמי' לא זכו בעיניו ויצא מזה שאמר שם שמים על המלאכים. אבל לדעת הזה יקשה מאד מדוע קרא הכתוב לשכלים הנבדלים שמים אחר שאינם גוף וכי יפול בהם לא תנועה ולא מנוחה לא שנוי מצבים ולא קטבים. ויקשה עוד שיזכו' הכתוב בספור הבריאה המלאכים והארץ ולא יזכור הגרמים השמימיים בהיותם קודמים לארץ בכל מיני הקדימות לכן דעתי בדבר הזה הוא שעם היות שדעת הרב המורה לא יצדק נפרד בפני עצמו וכן דעת הרמב"ן לא יצדק נפרד בפני עצמו הנה יצדקו שניהם בהתחברם יחד. דעת הרב. וזה כשנאמר ששם שמים בפסוק הראשון הזה נאמר יחד על הגלגל הראשון המקיף בכל ועל השכלים הנבדלים ג"כ ושעל העליונים כלם רוחניים וגשמיים נאמר ברא אלהים את השמים והנה נכללו הנבדלים עם הגשם העליון בשם אחד אם מפני שהיו הנבדלים ההם צורות לגרמים השמימיים כפי דעת הרסט"ו או להיותם מניעי אותם ומפני התחברותם בענין התנועה נקראו כלם בענין אחד שמים ויצדקו א"כ דברי שני הרבנים בהיותם מחוברים כאחד. וכבר יורה על אמתת הדעת הזה ארז"ל בב"ר שמים רב אמר אש ומים רבי אבא בר כהנא אמר בשם רב נטל הקב"ה אש ומים ופתכן זה בזה ומהם נעשו שמים. האם יחשוב איש חכם ונבון על השלמים האלה שיאמרו שהיו השמים הבלתי נפסדים הם מורכבים מאש ומים היסודיים בהיות הפכיי' ממהרים השנוי מאד. אלא שהיה דעתו של רב ששם שמים נאמר על הכדורים העליונים ועל השכלים הנבדלים יחד והמה בחכמתם להיות הציור קשה מהנבדלים על השכל האנושי היו מכנים המלאכים בשם אש על דרך משרתיו אש לוהט. שרפי' עומדי' ממעל לו. נהר דנור נגד ונפיק מן קדמוהי שהכתובים האלה כלם יכנו את המלאכים הרוחניים בשם אש. אמנם רבי אבא בר כהנא נתן הסבה למה הגרמים השמימיי' והנבדלים נקראו יחד בשם אחד שמים ואמר שהוא מפני התיחסותם שהיה הנבדל צורת הגלגל ומניעו. והנה אמרו פתכן זה בזה שפירשו ערבם ונעשו שמי' כלומר שחומר השמים הוא הגלגל וצורתו הוא הנבדל ולכן התיחדו שניהם בשם אחד שמים. ואמנם שהשכלים הנבדלים כנו חז"ל בשם אש כמו שכנו אותם הכתובים מבואר בכמה מקומות ובביאור אמרו בפרק אין דורשין חגיגה יד ע"א אמר רבי שמואל בר נחמני כל דבור ודבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וזה מורה שהם החליטו לומר שם שמים על המלאכים וכן יקראו אותם המקובלים שמי ההצלחה. ואמנם שנבראו הנבדלים המניעים יחד בבת אחת עם המתנועע הראשון ביארו אותו גם כן בב"ר. רבי שמעון בן לקיש אומר בשר ודם עושה ספינה בתחלה מביא קורה ואחר כך מביא ארזים ואחר כך מביא עוגנים פי' אנקורש ואחר כך מביא ספנים אבל הקדוש ברוך הוא ברא השמים ומנהיגיה' יחד הה"ד כה אמר ה' בורא השמים ונוטיהם נוטיהם ביו"ד כתיב הנה ביארו שהמניעים נבראו עם המתנועעים. וראוי שנבאר למה זה כנו הכתובים וחז"ל גם כן השכלים הנבדלים בשם אש. ואומר בסבת זה ששם מלאכים לא נאמר על הנבדלים אלא מפאת שליחותם כי כל מלאך שליח כמו שכתב הרב המורה אבל הנבדלים כפי טבעם לא מצא להם הכתוב שם יורה עליהם כפי אמתתם ולכן כדי לישר את הדעת המשילו אותם בשמות ההתחלו' הגשמיות ובעבור שמד' היסודות שהם התחלות הדברים החמריים כלם היותר עליון ונכבד מהם הוא האש המשילו האל ית' והוא מאמר התור' כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא כי כמו שהאש אוכל הכל והוא איננו אוכל. והאש הוא המהוה האמתי הוא סבת החום בכל נמוג והוא כצורה לו וחיי כל חי הם בחומו היסודי והאש הוא מקנה חום ואור לזולתו מבלתי שיחסר לו דבר בעצמו. כן הסבה הראשונה ית' הוא מהוה העולם הוא מפסידו כשירצה והוא אינו הווה ולא נפסד חלילה הוא מקנה המציאות והעצמות לכל זולתו והוא חיי העולם והתמדתו הוא צורתו האחרונה הוא נותן האור והטוב והשלמות לא יחסר בו כל דבר. וכאשר מפאת הבחינות האלה כלם כחם של נביאים דמו הצורה ליוצרה ואמרו עליו ית' אש אוכלה הוא נקראו גם כן השכלי' המושפעי' ממנו ית' אש להיות כלם כניצוצות היוצאי' מן האש הראשון ההוא ית' ונקראים שרפים שהוא כמו רשפי' ע"ד כבש כשב וזה להדמות לרשפי הא' ועל זה יאמר בעומק שיר השירים רשפיה רשפי אש שלהב' יה ותחלת נבואת מרע"ה ראה הסנה בוער באש וירא מלא' ה' אליו בלב' אש מתוך הסנ'. ובדברי ישעיהו ויעף אלי אחד מן השרפי' ובידו רצפה ותרגום יונתן ובפומיה ממלל לפי שהאש והשרפ' הנאמר בנבדלי' הוא כלו כנוי להשכלת' ובדברי דניאל נקראו גם כן מפני זה שביבן דינור ראה גם ראה איך הי' מורגל. בפי הנביאי' לקרא הנבדל בש' אש וכן יתבא' אחרי זה שג' כן היו פעמים מכני' אות' בשם רוח להיות האש והרוח שני היסודות הקלים והבלתי מוחשים מכל היסודות ולא כנו אותם בשם מים ולא בשם ארץ לגסותם אבל כנו הגרמי' השמימי' בשם מים כמו שיתבאר אחר זה מפני ספיריות' ותנועת' המתמד' ולכן אמר רב' שמי' אש ומים ר"ל ששמים הוא שם לאש שהם השכלי' הנבדלים ולמים שהם הגלגלים וכבר זכרו חז"ל שהנשמות האנושים השכליי' נבראו עם המלאכים הרוחניי' כי הם באמ' מטבעם ושגם הם נכללו בשם שמים ולכן היה נר אלהים נשמת אדם כי היא גם כן מכלל האש ומכלל השמים ובעבור זה אמרו בחגיג' שהיו בערבו' נשמות ורוחות שעתידין להבראות הנה נתבאר מזה כלו על מה נאמר שם שמים בפסוק הראשון הזה. ואמנם מה שאמרו גם כן בב"ר שמים שהבריות משתוממי' מהם לזה עצמו נתכוונו שענין הגלגל בתנועתו התמידית בלי הפסק והנבדל במהותו והנעתו קשה על השכל לציירם ולכן ישתוממו מענינם בני אדם. ואמנם שחקים וכסא נאמרו בלי ספק על הגרמים השמימיים. אבל מפני שהמטר יפעלו אותו השמים בתנועותיהם לכן יחס אותם הכתובים פעמים רבות לשמים ואל השחקים ואל הכסא כאמרו. ויצו שחקים ממעל. מאחז פני כסא וזולתם. וכמו שיתבאר אחר זה והנה השמים שנזכרו בפסוק הזה הראשון אם הוא כלל הכדורים השמימיי' או הוא הגלגל העליון המקיף בכל הנה יבא ביאורו בפירוש פרשת הרקיע:

34 הכתב והקבלה פתח ↗

34 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם פתח ↗

64 כמבואר בהערה הקודמת, ולמעלה הערה 8. ולמעלה פ"ה לאחר ציון 41 כתב: "הנשמה היא נבדלת לגמרי מן הגשמי". ובתפארת ישראל פ"ט קמו: כתב: "כי הנשמה היא מלמעלה, והיא אלקית נבדלת". ושם פי"ג רא. כתב: "השאלה על האדם, איך יזכה האדם בעל חומר לחיים הנצחיים. שהתשובה בזה, עם שהאדם הוא בעל גוף וחומר, 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' אבות פ"ד מכ"א. כי יש בו רוח אלקים, נשמה קדושה, אשר הנשמה הזאת חצובה מתחת כסא הכבוד חגיגה יב:, ובשביל הנשמה הזאת זוכה האדם אל חיים הנצחיים". ובח"א לשבת לא: א, יט: כתב: "הנשמה היא נבדלת לגמרי מכל וכל, וכדכתיב משלי כ, כז 'נר ה' נשמת אדם'". ובברכות שחרית אמרינן "אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי" הובא למעלה פ"ה הערה 42.

34 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על גבורות השם פתח ↗

39 חגיגה יב: "ריש לקיש אמר שבעה רקיעין הן, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות", ונזכרו מלמטה למעלה כמבואר בגמרא שם, הרי ערבות שמוזכר אחרון "הוא בתכלית המעלה". ובהמשך הגמרא שם אמרו: "שם אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכסא הכבוד, מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם בערבות, שנאמר תהלים סח, ה 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו'". ובגו"א בראשית פ"ב אות ה נד: כתב: "השביעי לעולם נבחר, כי הוא נגד 'ערבות', הרקיע השביעי, שהוא כסא כבודו קדוש ומקודש, לכך השביעי נבחר לעולם, כדאיתא במדרש רבה בפרשת אמור ויק"ר כט, יא". ולשון המדרש שם הוא: "כל השביעין חביבין לעולם. למעלן ברקיעים השביעי חביב; שמים, ושמי השמים, ורקיע, ושחקים, זבול, ומעון, וערבות, וכתיב 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו'". וראה למעלה פמ"ו הערות 25, 192, ופ"ס הערה 345.

35 תורה תמימה על תהילים פתח ↗

יָשֶׁת חֹשֶׁךְ סִתְרוֹ: וחשך וענן וערפל מקיפין אותו שנאמר ישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו חשכת מים עבי שחקים ומי איכא חשוכא קמי שמיא והכתיב הוא גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי וכו':חגיגה יב ע"ב

35 ארץ חמדה פתח ↗

בראשית א א במדרש רבה פרשה א אמר רבי יהודה בר סימון מתחלת ברייתו של עולם הוא גלה עמיקתא ומסתרתא. בראשית ברא אלהים וגו'. ולא פירש. והיכן פירש להלן ישעיה מ הנוטה כדוק שמים. ואת הארץ. ולא פירש והיכן פירש להלןאיוב לז כי לשלג יאמר הוא ארץ שם לח בצקת עפר למוצק וגו'. ויאמר אלהים יהי אור. ולא פירש. והיכן פירש תהלים קד עוטה אור כשלמה: מבואר ע"פ מה שאמרו חז"ל ומובא פי' רש"י מתחלה עלה במחשבתו לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין וזה תמוה איך יתכן עניני מחשבה לפניו ח"ו. אכן מובן ע"פ מ"ש אבות פרק ה בעשרה מאמרות נברא העולם וכו', ופי' האלשיך דגם במאמר הראשון שהוא בראשית דנמי מאמר הוא כמ"ש בר"ה ובמגילה, כבר עמד כן העולם על הוויתו אלא שהיה העולם רוחני ברוחנית המחשבה ולא היה כח הבחירה ולא היה שכר ועונש וע"י העשרה מאמרות ירד העולם מרוחני לגשמי לאט לאט עד שנעשה עולם הגשמי וזה מתחלה עלה במחשבה לברוא את העול' במדת הדין שאם היה הבריאה במחשבה והיה העולם רוחני ממילא היה מתנהג במדת הדין כמו שאר מלאכי מרום שהקב"ה נוהג בהם בדין וסביביו נשערה מאד ואחר כך שראה שאין העולם מתקיים בהנהגה הזאת. כשבא לידי מעשה הקדים מדת הרחמים. וז"ש בראשית ברא אלהים בראשית תרגומו בחוכמתא שהוא הבריאה התחליית שהיה בכח המחשבה בראה במדת הדין. ועל זה אמר את השמים ואת הארץ. והיו שמים קודמין שכיון שגם בארץ לא היה כח הבחירה ממילא השמים חשובים יותר שהם קרובים אל הא"ס ומושפעים ראשונה ממנו ית'. ואחר כך אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כשנבראו התולדות של כל יום ויום על ידי העשרה מאמרות ששב העולם מרוחני לגשמי ביום עשות שהוא עשיה גשמית ואז ה' אלהים שהקדים רחמים לדין אז ארץ ושמים הארץ קדמה לשמים. והנה בפלוגתא המבואר יומא נד ע"ב אם ארץ מאמצעיתה נבראה או מהצדדים. נראה דתליא גם כן בזה שלפי בריאת המחשבה הוי הבריאה מהצדדין שאין טעם שיקדים האמצע שלרוחני אין גבול מגביל וחשיבות לאמצע נגד הצדדין ובגמר הענין כשבא למעשה הקדים האמצע. ועד"ז יובן מ"ש בחגיגה דף יב אור הגנוז בראו וגנזו על שם שהסתכל במעשה רשעים וקשה מעיקרא מאי קסבר. אך תחלה היה רוחני וראוי להשתמש באור הגנוז ע"ד הנ"ל, וזה שאמר כאן מתחלת ברייתו של עולם גלה עמיקתא ומסתרתא ר"ל מתחלת הבריאה שהיה במדת הדין ובמחשבה גלה העומק שהוא מדת הדין הנקרא עומק ע"ד משפטיך תהום רבה ועל זה אמר בראשית ברא אלהים ולא פירש כי נראה ששמים קודמין והיכן פירש הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבח הרי שהארץ קודמת כמנהג בשר ודם בונה בית ואחר כך בונה עליה כמו שדרשו בחגיגה, ואת הארץ ולא פירש ומשמע מהצדדין ופי' במה שאמר לשלג יאמר הוא ארץ וממנו דרשו ביומא דף נ"ד דמאמצעיתא נברא, ואת האור ולא פירש ומשמע שהוא אור של עכשיו, ופי' במ"ש עוטה אור כשלמה שהוא על אור הגנוז. ועל דרך זה יתבאר מה שאמרו חז"ל שלשה הקב"ה מתחרט עליהם שבראם יצר הרע וכשדים וכו' פי' שנבראו על ידי חרטה ושבירת הכלים שהיה בונה עולמות ומחריבן ואמר דין לא הנין לי, ומזה בא הרע ויצר הרע ושעבוד גליות ואם היה נברא באור פשוט בלי שבירה לא היה כל אלה, ועז"א בראשית ו ז אמחה את האדם וכו' כי נחמתי כי עשיתם ר"ל שבראתי ועשיתי אותם על ידי חרטה שנחמתי בבריאה ומזה הם עלולים לחטא ולהפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות ועז"א מאדם עד בהמה אדם קודם כי אחר שהוא היה אחרון בבריאה היה בו ההשתלשלות של המאמרות יותר מרובים, ועז"א אחור למעשה בראשית וקדם לפורענות:

35 עזרא בן שלמה על שיר השירים פתח ↗

צרור המור. דימה לצרור המור הצורות שהם בכבוד פנימים ונעלמים: ולאשכול הכופר. הגלוים והמפורסמים וכן נקרא נקרא הכבוד כמו כן צרור החיים על שם שהנשמות צרורות וקשורות שם וכן אמרו ז"ל במדרש שיר השירים תוכו רצוף אהבה אלו נפשות צדיקים שהם נתונות עמו במרום. ג' נכנסו זה לפנים מזה משה נגש אל הערפל שם כ' פירש בתרגום לצית אמיטתא כלומר השיג כת"ב מכל אחד הג"ה נ"ל דצ"ל כח"ב ע"כ באספקלריא העם כן נ"ל דצ"ל המאירה א"כ לפנים ממנו צדק ומשפט שכן כתוב תהלים פ"ט צדק ומשפט מכון כסאך, הג"ה מור"ם דשם צ"ז כתיב ענן וערפל סביביו צדק ומשפט מכון כסאו אלמא צדק ומשפט לפנים מן הערפל ובפרק אין דורשין איתא דחשך ענן וערפל מקיפים אותו שנאמר שם י"ח ישית חשך סתרו ע"כ לפני' ממנו נשמות הצדיקים שנאמר איוב י"ב אשר בידו נפש כל חי נ"ל מדקאמר בידו משמע שהוא לפנים מהכסא ואומר שמואל א' כ"ה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הג"ה נ"ל מדקאמר בצרור החיים במקום שבא חיים לכל אפילו לכסא וכן אמר לעיל שהכבוד עצמו נקרא צרור א"כ הוא לפנים ממנו ע"כ:

« ביאור שטיינזלץ על חגיגה י״א ע״ב ביאור שטיינזלץ על חגיגה י״ג ע״א »